המחברת

הצלילים עוטפים את האוזן שלי
אני יושבת וחושבת
בוהה במין עצלות
כשללב נכנס אדם,

ובאותה קלות יוצא
שמישהו יבוא ויגלה
מה עושים כדי לעצור את זה.

עוד פיסת בדידות
שהתיישבה לי על הכתף

עוד אחד מני רבים

שנמלט לי מהלב

אולי סוף סוף

אולי הפעם

אדע להגיע רחוק

אדע להוביל את חי

למקום הנכון. 

החיוך הזה
חצי חיוך 
של כמו שובבות

עם קצת ממזריות

עיניים שחורות גדולות
שרק הולכות ומעמיקות

שיער בהיר
שורף אותי כמו השמש

איך כל שערה כמו קרן אור
ואני מכורה, מכורה לסבל.

הזיעה בכף היד

כל הגוף שרועד

נשימה מתקצרת

ונשימה נעתקת.

המבטים שלנו שהצטלבו,
פעם נוספת.

איך רק את
מצליחה להיות שמש ושלג
קיץ וחורף
חיים ומוות.