"האדמה היא אותה אדמה" - אמר אחי, במעין נימת צחוק. מהשיחה שלו בארוחת שישי עם אבא התעלמתי, אבל מהמילים האלו לא הייתי מסוגלת.
"השמיים הם אותם שמיים, האדמה היא אותה אדמה - רק הזמן הוא השונה," מלמלתי, והרמתי עיניי מהצלחת. "המדריך אמר את זה בפולין הרבה."
כבר הרבה זמן אני דוחה את כתיבת הפוסט הזה, פשוט כי יש לי הרבה יותר מדי מה לכתוב... והרגע הוכחתי לעצמי בדיוק את זה.
הפעלתי שיר שהמדריך השמיע לנו במהלך המסע, ובבת אחת מצאתי עצמי כותבת וכותבת - יותר מדי, מבולגן מדי. הרבה יותר מדי.
נאנחתי ועצרתי; רגע, לאט לאט. נתחיל מהתחלה? לא. יש יותר מדי מה לספר, זה לא יגמר לעולם אם אתחיל מהתחלה. פשוט נתחיל.
המסע לפולין.
כבר עברו 13 חודשים מאז שחזרנו. "13 חודשים? אין סיכוי."
אהיה כנה, לא בכיתי. במהלך כל המסע הזה, לא בכיתי. האמת, אני עד עכשיו לא בטוחה אם בכלל הזדעזעתי.
במהלך המסע הזה אני ראיתי, אני הקשבתי, אני למדתי, אני חייכתי, אני צחקתי - אפילו התלוננתי.
אבל... זה נכון, אתם יודעים? המסע הזה באמת משנה אותך, כמו שכולם אומרים.
*אושוויץ 1.
אני מדפדפת ביומן המסע האישי - הוא ריק. המצלמה מלאה בתמונות, אבל הוא, מלבד 2 עמודים, ריק.
זה כנראה ישמע מגוחך, אבל העמוד השני הוא סה"כ ציור שציירתי באוטובוס, בנסיעה בין אתר לאתר. ציור פשוט של פנים.
אני זוכרת איך כשציירתי אותו באוטובוס הרגשתי שזה סתם עוד ציור, להעביר את הזמן. כשסיימתי והסתכלתי עליו, הוא נראה לי רגיל, כמו כל שאר הציורים. עכשיו, כשהסתכלתי עליו, עברה בי צמרמורת. ההבעה שלו - היא מזכירה לי את אותן ההבעות המבועתות מהמסדרון באחד הביתנים באושוויץ 1, מסדרון אשר היה מלא בתמונות של יהודים. אף אחד מהם לא חייך.
אבל יש משהו שמפריע לי באותו זיכרון, של אותו מסדרון. יש משהו שמאוד מפריע לי, והוא צחוק. יש אנשים שלא מבינים מתי זה בסדר לצחוק ולחייך, מתי זה בסדר להשתובב קצת ולהשתחרר, ומתי זה זמן לסתום את הפה ולהביט סביב - גם אם זה לא כל כך מעניין אותם. אותן שתי בנות, הן צחקו. הן הלכו במסדרון, ו"ירדו" וצחקו בלי בושה על פרצופים שונים מהתמונות. מחליא אותי מדי אפילו לכתוב פה ציטוטים של מה שאמרו. הערתי להן, לא הייתי מסוגלת להתעלם.
*בכניסה לאושוויץ 1.
"העננים לא מפסיקים לזוז, בורחים.
אותם עננים מסתירים את השמים, מנסים להסתיר עיניים דומעות.
שאגה באה איתם, צרחה של רוח, ובכל זאת; דממה.
העננים מורידים טיפות של מים, דמעות שמים,
מנסות לנקות הכל, מנסות למחוק.
העננים הללו, שכל פעם מפסיקים לברוח, ושוב ממשיכים.
העננים, אשר אפילו הם בורחים, ואינם מבינים -
והשלט. השלט, והמילים.
מתי נצליח באמת להבין, סוביבור?
מתי הכאב נסתר כך ולמה,
מתחת לאדמה, בין העצים..."
- זהו הדף הראשון, והיחיד, בו כתבתי ביומן.
אותו יום היה... קשה. מזג האוויר השתנה תוך דקות ספורות והתחבר בצורה נוראה למקום.
בשיחה הקבוצתית בסוף אותו יום היה משפט אחד שחזר על עצמו אצל רוב התלמידים -
"חשבתי שאשבר, אבל לא חשבתי שזה יקרה לי בסוביבור. לא חשבתי שזה יהיה כל כך חזק..."
למרות שלא היו דברים מוחשיים שנשארו מהמקום (כי כן נבנתה שם אנדרטה גדולה,
וכן נעשה מעין שחזור מסוים לשביל בו הוצעדו היהודים למשרפות), זה היה היום שנצרב
לי הכי חזק בלב, ואני מאמינה ורואה שגם בשביל הרבה אחרים במשלחת.
...אבל כשקראתי את זה, הרגשתי שהחסרתי משהו. הייתה חוויה סוחטת נוספת מסוביבור
אליה אף אחד לא ציפה, שלא ציינתי בקטע. עליה ארצה להוסיף עוד 2 משפטים קצרים;
"קיטור רכבות - עצים במקום אנשים.
הלב נסחט ומנסה להבין. מועקה או הקלה, מה אנו מרגישים?"
*סוביבור.
ביקרנו ב 2 בתי קברות במהלך המסע - בית קברות בווארשה, ובית קברות בלודז'. בית הקברות הראשון (בווארשה), היה בית קברות יהודי קטן הקיים עוד מלפני תקופת השואה. המדריך הסביר וסיפר על כמה יהודים שונים שנקברו שם, והסתובבנו קצת בין הקברים. המשכנו לקצה בית הקברות, איזור מוזנח למדיי ולא מטופח, וניגשנו לקבר מעט מרוחק מהאחרים - או ליתר דיוק, 4 קברים. הפסנתרן, זוכרים? בסרט הזה יש סצנה בגטו היהודי, בה הנאצים מתפרצים לארוחה ומאלצים את כולם לקום. הם קמו כולם כמובן, מלבד זקן אחד - אדם נכה בכיסא גלגלים. הנאצים השליכו אותו מהמרפסת, ובשאר ירו. אותם 4 קברים, המדריך סיפר, הם של אותו זקן בכיסא הגלגלים ושל שלושה נוספים מאותה תקרית. לא ראינו את זה מגיע כלל.
לקראת סוף הביקור באותו בית הקברות, המדריך הוביל אותנו לנקודה מסוימת על השביל באיזור היותר עמוס בקברים, ונעצר. משני צידי השביל לא הייתה אפילו מצבה אחת. מעין "קרחת יער" בין כל המצבות. הוא העביר תמונה בינינו, ובה מצולם בשחור לבן בור עצום עם גופות. באותו שטח עירום, עליו עמדנו, היה אותו בור. זה היה בלתי נתפס.
*בית הקברות בוורשה.
עמדנו מסביב לאחד משמונת הבורות הגדולים שלאורך החומה, לא רחוק משער בית הקברות בלודז' (השני בו ביקרנו), והקשבנו לעד שהתלווה למשלחת. זקן קליל וחייכן אשר היה מוכן לענות לכל שאלה. הוא לא נראה כזה, אבל למרות החזות השברירית, הוא היה בכושר טוב יותר מכולנו. זכינו להיות המשלחת הראשונה בה המדריך שלנו הצליח להביא את אביו שלו איתו כעד, אחרי מסע שכנועים לא קטן עליו התבדחו ודיברו השניים כמה פעמים במהלך הימים הראשונים.
אנחנו עמדנו מסביב לאותו בור, והקשבנו לו מספר; זה היה הקבר המיועד לי.
אותם בורות נחפרו ע"י הנאצים, ומטרתם הייתה "להכיל" בתוכם את אחרוני גטו לודז' - ביניהם העד שלנו. זה היה מרגש, לראות אותו עומד כך בגאווה מעל לבור לצד בנו. אין לי מילים לתאר איך כולנו הרגשנו באותו רגע. המבטים אשר עברו בין השניים סחטו מכולנו חיוכים קטנים או גדולים, ומחלק - גם דמעות.
*קטע מחומת גטו וורשה.
רגע נוסף של אב ובן היה במהלך המסע אותו לא אשכח לעולם - רגע שמוטט את כולנו. המדריך אילץ אותנו לקום ולעמוד במעגל, מתעקש שנחזיק ידיים ונזוז מצד לצד. חשבנו שהוא צוחק בתחילה. זה נראה לנו באמת מגוחך, ומעטים באמת עשו זאת. אביו היה לצידו, ואת ידו המדריך כרך סביב כתפיו של הזקן בחיוך, כששיר החל להתנגן מהרמקול המוזר שסחב איתו תמיד. לאט לאט כולם התחילו להחזיק ידיים ולזוז בשירה.
באמצע השיר המתנגן לו אי שם בפולין, רחוק כל כך מהמשפחות שבארץ, לראות את השניים ככה... כולנו בכינו.
*מיידנק.
את הקור הרגשנו מכה בנו באמת רק בהגיענו למיידנק. מחנה ההשמדה מיידנק היה אחד המחנות האכזריים ביותר, ובניגוד למחנות האחרים, דבר בו לא הוסתר. להפך. המחנה הוקם בצמוד לכביש המהיר, ולא רחוק ממנו היו בנייני מגורים המשקיפים על הנעשה בו. למעשה, הנאצים רצו שיראו את המתרחש במחנה "למען יראו וירָאו". הבטתי על הבניינים בסמוך למחנה, ונגעלתי. נגעלתי מהמחשבה של להיות מסוגל לגור קרוב כל כך לדבר הנורא הזה, גם היום, כשהכל כבר נגמר. איך אפשר ללכת לישון כל לילה, לקום כל בוקר, בידיעה שהמקום הזה קרוב כל כך? איך אפשר להיות מסוגל להביט מהחלון ולראות "נוף" שכזה?
כמה חודשים לפני היציאה לפולין, נתקלתי בתמונה של הר האפר באחד הבלוגים כאן בישרא, ופשוט בהיתי בה. אני לא יודעת כמה זמן בהיתי בה, כשפתאום הרגשתי דמעות מחליקות במורד הפנים. כשעמדתי שם, כשבאמת עמדתי שם... הרגשתי מעין ריקנות.
על האנדרטה מעל להר האפר חקוק בפולנית: הגורל שלנו - אזהרה לכם.
*הר האפר - מיידנק.
יש לי עוד כל כך הרבה על מה לספר; כיכר השילוחים (אוּמְשְלַגְפְּלָץ), בתי כנסת יהודיים, אושוויץ 1, אושוויץ בירקנאו, גטו ווארשה, גטו לודז'... אבל זה לא יגמר. יש לי פשוט יותר מדי לכתוב.
למדנו כל כך הרבה דברים, הרגשנו כל כך הרבה, ועדיין... לא הרגשנו כלום. המספר, הוא בלתי נתפס. אותם אנשים, הם אנשים אמיתיים - הם לא רק שם. לכל אחד משפחה אמיתית, אהבות, ריבים, טרגדיות, רגעי אושר. כולם חייכו ובכו, רבו וסלחו. כולם נשמו, כולם הרגישו. זה לא נתפס. המספר, זה לא נתפס. הם לא רק רשימות, הם לא רק שמות! ולא משנה כמה ניסיתי לדמיין, כמה תמונות קפצו לי לראש - אם מסרטים שראיתי ואם מדימיון... לא הצלחתי להרגיש כאב. השואה - זה גדול מדי. זה לא דבר שאפשר להבין אם לא היית שם, לא באמת.
המסע הזה גורם לך להעריך יותר, להבין יותר, להיות שותף, להיות מודע. המסע הזה גורם לך להיות גאה ביהדות, בציוניות. אני לא אוהבת במיוחד את המדינה כמו שאנחנו מכירים אותה כיום, אני לא אשקר - אבל כן יש מה להעריך ולכבד, והרבה. ההיסטוריה שלנו היהודים, כוח הלחימה שלנו והנחישות... זה מחזק. המסע הזה מחזק ונחרט יותר מכל חוויה אחרת, גם מבלי שתצליח לעכל ולהרגיש. זה בסדר אם לא בוכים, ואם לא מרגישים כאב. זה לא עושה אותנו לפחות אנושיים. אי אפשר לשנות את ההיסטוריה - אך לזלזל בה, לא להעריך, ללעוג... אלו הדברים שעושים אותנו לא אנושיים, אלו הדברים שכואבים לי הכי הרבה.
*גטו וורשה.
*שרידי גטו וורשה.
*שרידי גטו וורשה.
*בית הכנסת היחידי שלא נהרס בגטו וורשה.
*ביתן הרופא במחנה מיידנק, לו היה רומן עם אשת מפקד המחנה (אילזה קוך) שהייתה ידועה לשמצה באכזריותה ובהתנהגותה הסדיסטית לאסירים במחנה. היא נהגה לקחת "מזכרות" מגופם של אסירים לאוסף שלה (בו ראשים מפוחלצים, כפפות מעור אדם, עטיפות ספרים מעור אדם וכ'ו).
*מיידנק.
*הכניסה אל תאי הגזים במיידנק.
*מיידנק.
*המשרפות במיידנק.
*מיכלי הגז - מיידנק.
*תא הגזים - מיידנק.
*תא גזים נוסף במיידנק.
*מחסן פחיות גז ציקלון B - מיידנק.
*הכניסה לאושוויץ בירקנאו.
*אושוויץ בירקנאו.
*אושוויץ בירקנאו.
*אושוויץ בירקנאו.
*הרים של נעליים - אושוויץ 1.
*תמונות שצולמו בחשאי ע"י הזונדרקומנדו, בהם נראים הנאצים הורגים ושורפים גופות בחוץ על מנת "לחסוך בזמן".
*ביתן הילדים באושוויץ בירקנאו.
*ביתן הילדים באושוויץ בירקנאו - בכל "מיטה" ישנו כ7 ילדים.
*הכניסה לאושוויץ בירקנאו מבפנים.
*בלוק 10 באושוויץ 1, בו נערכו ניסויים בבני אדם.
*"קיר המוות" - אושוויץ 1.
חזרתי הביתה, עליתי למחשב, ושמתי את השיר הזה. את השיר הזה, שכל כך שנאנו בתחילת המסע. השיר הזה, שצחקנו עליו כל כך הרבה. השיר שנתקע כל פעם בשניה ה 17 והשמיע רעשים מוזרים שגרמו לנו לצחוק מדבריו של זה שישב שורה מאחורינו; "החייזרים שלי שולחים לי מסרים".
זה היה מעייף. זה היה מסע אמיתי.
*העריכה היחידה לתמונות הייתה הקטנה שלהן, כדי שיתאימו לבלוג.
לקח לי הרבה זמן לכתוב את הפוסט ולהעלות את התמונות, בבקשה, בבקשה, לא להעתיק אותן. תודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
