הבלאגן שבראשי

כשאבא שלי קורא לאמא שלי "בת זוגי" או "זוגתי" חושבים שהם חברים. 

כשאני קוראת לה אמא, זה מבלבל את כולם לגמרי. היא האמא הביולוגית או לא?

אז כן, היא כן. 

שני ההורים הביולוגים שלי יחד כבר יותר מ 19 שנים ויש להם שלושה ילדים. הם אפילו חוגגים יום נישואין ב- 25 לינואר. 

אבל מה? הם לא נשואים. 

מבחינת הרבנות, אני ילדה מחוץ לנישואין, ולאמא שלי ואבא שלי כתוב בתעודת זהות שהם רווקים. 

יהיה לי קשה להתחתן, כי לא תהיה לי תעודת נישואין של ההורים.

אבל יודעים מה? נראה לי שגם אני לא אתחתן, כל עוד זה יתאים לבן זוגי. 

לא מעט מזלזלים באי הנישואין של ההורים שלי, כי "מה אכפת להם לעשות טקס קטן וזהו?"

אותם אנשים בדרך כלל גם חושבים שעצם הטבוענות שלי , שהתחזקה בזמן האחרון, היא קטנוניות. 

לאנשים האלה, (מתבגרים כמוני) אין ממש אידיאולוגיה, וקשה לי לנהל איתם שיחה בוגרת ורצינית. 

הם גם חושבים שאני ממזרה. בערך עד כיתה ח' גם אני חשבתי ככה, כי מהיסודי היו אומרים לי את זה כשהיו מגלים על אי הנישואין של ההורים שלי. 

אני כעסתי על ההורים שלי. אבל אני כבר לא, להפך. אני גאה בהם. 

מה הקטע של כולם, שהם לוקחים הכל כמובן מאליו? לא חייבים להתחתן. לא חייבים לחגוג חגים. לא חייבים להתמקצע, לא חייבים ללכת לאוניברסיטה, לא חייבים לגמור תיכון. 

לא חייבים. נקודה. החיים הם לא משחק- אין כאן חוקים.