הבלאגן שבראשי

לשכב, לא לחשוב יותר מרגע קצר על החול שממלא את השיער. 

לחפש בשמיים את תחנת החלל אלפא. 

להקשיב לקולות הנעימים שממלאים את הראש. להתרכז מידי פעם בקולות האלה, ולהוסיף קול משל עצמי. 

אולי אפילו עם ממש תוכן. 

הרגע הקסום ההוא, שמגיע מישהו חדש. "מה עושים?" "מחפשים את תחנת החלל אלפא"

שהוא נשכב על החול, מוכן ומזומן למשימה. 

לדעת שכרגע שום דבר אחר לא חשוב. להסתכל בשמיים, לחפש משהו לא ידוע. 

להיות בטוחה במאה אחוזים, שלא תמצאי את הדבר הזה. ולהירגע מעצם המחשבה. 

הרגשה חד פעמית, שלא תחזור שוב. ככל הנראה.

מאין עוצמת נעורים לי-לא-יקרה-כלום-כל-האפשרויות-פתוחות-בשבילי, שכזאת.  

היה לי טיול... משמעותי. נראה לי שזאת המילה המתאימה. 

אולי אני לא מה שתמיד חשבתי. 

אולי אני באמת צריכה "משקפיים חדשים".

אולי. 

יודעים מה? אני כן. 

ניצנה- שווה ביקור. לגמרי.