הבלאגן שבראשי

שתי ידיי מעסות עם האצבעות את רקותיי, משני צידי הראש.

לאט ובעדינות- בסיבובים קטנים. אני נושמת עמוק, ועצמת את עיניי- מרוקנת באיטיות את הריאות. 

גם רגלי מתחילו להסתובב, לאט לאט בתחילה ואני מסתובבת במקום, מגבירה את הקצב. 

אני מרגישה את הרוח שנוצרת מהסיבוב, מלטפת את פני, שערי וצווארי. 

אני מסתחררת במהירות, לא מרגישה את האדמה תחת רגלי היחפות. 

אני נמשכת אליו בצורה שלא תיאמן, אך באותה העת גם סולדת ממנו. דבריו מרגיעים אותי ומקוממים אותי באחת. 

אני מסתכלת על צווארו כשהוא חולף לידי ורק כמהה להסניף אותו במשך שעות ארוכות, ארוכות...

הוא מדבר ואני לא מסוגלת לסבול את נוחכותו לידי, אבל איני מסוגלת להוריד את עיני משפתייו הרכות. 

אני מתחמקת מהשהייה לידו אך מתגעגעת רגעים אחדים לאחר מכן. 

צמרמורת עוברת בגופי. מטפסת במעלה הגב, אל עורפי וכתפיי, ועד לקצה אצבעותיי.

אינני חשה אליו דבר אך כשאני איתו אני רק רוצה לחבק, לאהוב.

הוא אומר לי מילים מתוקות רגע אחד ורגע אחר מתעלם מהתחושה ההדדית, שאולי היא בכלל חד צדדית.

הוא משגע אותי,

כולי מסוחררת.

הנשימה נעתקת.

אני מבולבלת.

 מסתובבת, מתסובבת, מסתובבת. 

והופס.

אני נופלת לחיקו.