הבלאגן שבראשי

זה היה ההליקס שלי. הוא נפל כשהסתרקתי. 

ולא הצלחתי להחזיר אותו. וגם אמא לא, כי היא לא מסוגלת להכאיב לי. 

והתחלתי לבכות, בכי מטורף וטיפשי ועל דבר קטן כביכול. 

אבל האמת שבכלל לא בכיתי על ההליקס, אחרי שקצת נירגעתי, בלי הרבה בעיה ועם קצת דם וכאב שמתי שם עגיל רפואי ישן שלי, 

עוד מהחור הרביעי או החמישי שלי. 

אבל האמת שבכיתי בגלל שאני מפחדת לעזוב את הבית, את אמא ש"פותרת את הכל בשנייה" ואת החדר שאני יכולה להתחבא בו אחרי יום רע בבצפר, ולהתפרק בו ולבכות בפרטיות מידי פעם. 

ואת החברות שגדלתי איתן. 

פתאום הסיבות לעבור נראות לי קצת מרוחקות, כי כבר מלא זמן לא הייתי בבצפר הקודם שלי, בו די סבלתי בשנה האחרונה. 

וגם החום לא עוזר. כבר פאקינג שבוע וחצי של ווירוס. ועשיתי בדיקות. 

ואיפה שהוא בלב טיפה קיוויתי שהן יהיו לא תקינות ויראו שזה יותר מווירוס. שתהיה סיבה אמיתית לכל זה.

אני פאקינג כלואה בבית. 

אבל זה דפוק, מי מאחל לעצמו מחלה רצינית? עדיף שזה יהיה ווירוס. מחכה לתוצאות. 

אני לא יכולה להתחיל את השנה עם חום. ואני מתחרפנת מזה שכל החדר שלי מפוצץ בשקיות של ציוד לימודי, ושמיכה ומצעים וכרית ומגבות, ודברים שלא אמורים להיות חלק מהתארגנות רגילה לתחילת שנת הלימודים. 

ולפעמים אני שוקלת להגיד להורים "תשכחו מזה, זה גדול עלי, אני נישארת". 

קשה לי, קשה לי, קשה לי. 

יהיה טוב .