הבלאגן שבראשי

דיברתי עם אבא על הכל (כמעט), על חויית ההתבגרות הקשה (לא אמרתי מה זה גרם לי..). על האכזבה ממנו. על המקור לריבים שלנו.

בכיתי תוך כדי בלי הפסקה וכשהוא יצא מהחדר שלי הרגשתי שוב בכיתה ז'.

שוב פעם כל העולם היה נוראי. שוב פעם רצון למות, שוב פעם.

ואז כשאני מבינה שעוד עשר דקות מגיעים אלינו אורחים ואמא מחכה לי במטבח כדי שאעזור לה לבשל

הדבר הראשון שאני חושבת עליו זה כאב.

כי חייבים לעצור את הדמעות איך שהוא ולמרות הזמן הרב שעבר, זאת עדיין הדרך הכי טובה שאני מכירה. 

רגרסיה משהו, לא?

אז זהו שלא. 

כי אני כבר לא בכיתה ז' אני עוד מעט אהיה בפאקינג י"א. ואני לא באמת מרגישה את מה שהרגשתי בכיתה ז'.

חשוב ביותר שאני לא אשכח את זה. כי העולם לא נוראי ואני לא רוצה למות.

אז נכון, היה לי קשה להבין את מה שהבנתי. היה לי קשה להתבגר. לקבל את העולם כמו שהוא.

עכשיו אני מוכנה לקבל אותו. הפנמתי בלית ברירה שאני חלק ממנו. ואני מוכנה ומזומנה להמשיך את חיי בתוכו.