הבלאגן שבראשי

לשכב, לא לחשוב יותר מרגע קצר על החול שממלא את השיער. 

לחפש בשמיים את תחנת החלל אלפא. 

להקשיב לקולות הנעימים שממלאים את הראש. להתרכז מידי פעם בקולות האלה, ולהוסיף קול משל עצמי. 

אולי אפילו עם ממש תוכן. 

הרגע הקסום ההוא, שמגיע מישהו חדש. "מה עושים?" "מחפשים את תחנת החלל אלפא"

שהוא נשכב על החול, מוכן ומזומן למשימה. 

לדעת שכרגע שום דבר אחר לא חשוב. להסתכל בשמיים, לחפש משהו לא ידוע. 

להיות בטוחה במאה אחוזים, שלא תמצאי את הדבר הזה. ולהירגע מעצם המחשבה. 

הרגשה חד פעמית, שלא תחזור שוב. ככל הנראה.

מאין עוצמת נעורים לי-לא-יקרה-כלום-כל-האפשרויות-פתוחות-בשבילי, שכזאת.  

היה לי טיול... משמעותי. נראה לי שזאת המילה המתאימה. 

אולי אני לא מה שתמיד חשבתי. 

אולי אני באמת צריכה "משקפיים חדשים".

אולי. 

יודעים מה? אני כן. 

ניצנה- שווה ביקור. לגמרי. 

זה בצבע, לא שחור לבן- רק שתדעו

כשאבא שלי קורא לאמא שלי "בת זוגי" או "זוגתי" חושבים שהם חברים. 

כשאני קוראת לה אמא, זה מבלבל את כולם לגמרי. היא האמא הביולוגית או לא?

אז כן, היא כן. 

שני ההורים הביולוגים שלי יחד כבר יותר מ 19 שנים ויש להם שלושה ילדים. הם אפילו חוגגים יום נישואין ב- 25 לינואר. 

אבל מה? הם לא נשואים. 

מבחינת הרבנות, אני ילדה מחוץ לנישואין, ולאמא שלי ואבא שלי כתוב בתעודת זהות שהם רווקים. 

יהיה לי קשה להתחתן, כי לא תהיה לי תעודת נישואין של ההורים.

אבל יודעים מה? נראה לי שגם אני לא אתחתן, כל עוד זה יתאים לבן זוגי. 

לא מעט מזלזלים באי הנישואין של ההורים שלי, כי "מה אכפת להם לעשות טקס קטן וזהו?"

אותם אנשים בדרך כלל גם חושבים שעצם הטבוענות שלי , שהתחזקה בזמן האחרון, היא קטנוניות. 

לאנשים האלה, (מתבגרים כמוני) אין ממש אידיאולוגיה, וקשה לי לנהל איתם שיחה בוגרת ורצינית. 

הם גם חושבים שאני ממזרה. בערך עד כיתה ח' גם אני חשבתי ככה, כי מהיסודי היו אומרים לי את זה כשהיו מגלים על אי הנישואין של ההורים שלי. 

אני כעסתי על ההורים שלי. אבל אני כבר לא, להפך. אני גאה בהם. 

מה הקטע של כולם, שהם לוקחים הכל כמובן מאליו? לא חייבים להתחתן. לא חייבים לחגוג חגים. לא חייבים להתמקצע, לא חייבים ללכת לאוניברסיטה, לא חייבים לגמור תיכון. 

לא חייבים. נקודה. החיים הם לא משחק- אין כאן חוקים. 

אני בכלל לא בשיעור הזה. אני בקולנוע. 

בגלל שבכל יום חמישי (במרכז מחוננים) הקורס צילום מצלם אותי לפחות קצת, 

מסיבה לא כל כך ברורה (האמת שאני חושבת שהזייניקית שבדרך כלל מצלמת אותי קצת מעריצה אותי, אבל אולי לא)

צירפו אותי לקבוצה שלהם בפייסבוק. אז אני נהנת מהתמונות שהם מצלמים ואני מגיבה להם הערות.

ובשבועות האחרונים אני רואה שם צילומים של כנסייה מאוד.. מאוד... אין לי את המילה המתאימה. אולי קסומה? 

החלטתי להצטרף אליהם השבוע. במקום קולנוע. לא נורא אני אראה בבית כבר את "שטח הפקר".

אתם יודעים, רק כדאי לראות את הכנסייה. 

המורה חילק את המצלמות, ואני לא הסכמתי לקחת. "אני לא מצלמת בפומבי".

אז הייתי על תקן דוגמנית בלבד. "דוגמנית" כולם היו דוגמנים. התחלקנו לזוגות ואז כל אחד צילם את השני לפי רצונו. אז אני לא צילמתי, רק צילמו אותי.

אותה זייניקית, במקרה. היה נורא נחמד, רק שנורא כואב לי עכשיו בברכיים.

הייתי צריכה לכרוע ולהתפלל לברית החדשה בערבית. ועוד כל מיני.

המורה הציע לי עוד כמה פעמים את המצלמה, ועשר דקות לפני סיום השיעור הסכמתי לצלם. 

יצא ממש נחמד, אז החלטתי להעלות לכאן תמונה או שתיים. אולי אפילו אחת שהזייניקית צילמה אותי (מהגב כמובן). 

עכשיו יש רק לקוות שזה יתן לי להעלות לכאן תמונות, כי בפעמים קודמות נכשלתי בזה. 

בגלל משקל וכאלה. 

החלטתי להצטרף לשיעור צילום לשלושה שבועות שנשארו לשנה. קולנוע יסלחו לי. 

בכל מיקרה עכשיו אין לי זמן, אז התמונות, אם יהיו בכלל- יופיעו בפוסט הבא. 

זה הורג אותי. איך מסבירים למישהו למה 34+1=35 ???

אני לא מורה מדהימה.