התיקים זרוקים על הרצפה,
אין לי איפה לשים אותם.
אני רוצה להספיק לנסוע לחברים בחופש,
שום דבר לא קורה עם זה.
הרמקולים על הרצפה בפינה.
אמא ואבא מצפים שכל החופש אהיה בבית. זה לא עובד ככה.
בפינה אחרת יש לי מזוודה ושלושה קרטונים מלאים בספרי לימוד, מחברות ושטויות.
הוא אמור לבוא. אני כל כך לחוצה. הלוואי והוא יבטל.
שידת האיפור עמוסה לעייפה.
אני מרגישה שמנה, שוב. המרמור הזה אין סופי.
הרצפה משעממת, קרירה ולא מזמינה במיוחד.
אני אתחרפן אם לא אעשה משהו רציני בקרוב. החופש מתבזבז לי מול העיניים.
אני לא יכולה לשון עד מאוחר כי אין לי לא תריסים ולא וילונות. החלונות כל כך גדולים.
לא הצלחתי להביא את עצמי לספר לידיד את הסוד.
אין לי מקום משלי לקרוא בו.
אני לי מצליחה להכריח את עצמי לכתוב כמו שהייתי רוצה.
מלאכת הסידור מתחילה.
בקרוב יהיה לי שולחן כתיבה עם מגרות ומדפים וכל הדברים שעל הרצפה שלי יפנו את עצמם בשביל שטיח חדש שיחד עם ולונות יפים יכניס לי קצת צבע לחדר. מחר אבא יתקין לי ידיות לשידה וכל הדברים שעליה יכנסו לתוכן בסדר מופתי.
יכול להיות שנסע ביום ראשון והוא לא יוכל לבוא אלי. ואז ביום שלישי אני אסע לחברים. ביום שישי, אם אחזור עד אז, יש מסיבת טבע שאולי אלך אליה עם חברות. שום דבר לא קרה עם הסוד בשבוע האחרון אז אין צורך דחוף לספר עליו. והוא הוא ישכח ואני אזכר בו עוד שנה ואספר. יש פינה מדהימה עם בריזה מטורפת ונוף מעלף. לקרוא שם זאת מותרות שלא עולה לי כסף. אני מתחילה לעשות ספורט, לשון יותר, לאכול פחות. קלו או שניים בטוח ארד החופש. התחלתי לעשות ראשי פרקים, והרעיון שלי לא רע בכלל.
להכל יש פתרון, קצת סבלנות והכל יסתדר. עד אז... אהיה חייבת ללמוד לחיות עם הבלאגן שממלא לי את הראש.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
