הבלאגן שבראשי

ובכל זאת, למרות הפוסט הקודם אני מוצאת את עצמי כותבת כאן. 

אבל אני נתקעת בלי מילים. 

כבר עשר דקות עברו מאז כתבתי את המשפט הראשון. 

התכוונתי לכתוב על האופטימיות שלי. על התהיות האם היא לא יותר מידי לא רציונלית, לא הגיונית, לא מעשית. 

אבל לא על זה אכתוב. 

רק מסקנה קטנה. מחשבה קטנה מהיום. 

לא השיגרה היא המרכיבה את החיים, ולא היא שמעצבת אותם. 

דווקא הרגעים הקטנים. 

זה לא באמת משנה אם אני שומרת איתם על קשר קבוע. מדברת איתם מספר מסויים של ימים בשבוע. 

עדיף שפשוט אפגש איתם מידי פעם, ואלה חוויות שיצרו זיכרונות מאושרים יותר ומאושרים פחות. 

וככה החיים פשוט יזרמו להם.

אבל הם לא יזרמו כמו מים בין האצבעות. 

הם יזרמו כמו נהר שאני שטה בין גליו. 

ככה הייתי רוצה לחיות. 

(בכל זאת יצא אופטימי משהו, לא?) גם חרוזים פה ושם. קצת שירי. 

לא בכוונה. 

גם לא התכוונתי לצאת פילוסופית משהו. אוף. כלום לא יוצא לי כמו שצריך. 

תשנאו אותי, זאת זכותכם. 

חבל. באמת חבל. 

אבל האמת ש... אין לי יותר צורך בבלוג- ובעולם הזה... הבלוגי. 

אני אשמח לשמור על קשר אישי... במיילים... 

וכמבון שאיני מוחקת את הבלוג ושאכתוב כאן מידי פעם.. אבל...

טוב. 

חבל. היה לי כאן כיף. מכל העולמות הווירטואליים שהכרתי זה היה הטוב ביותר. 

אוהבת. 

ואוו. כבר מתחילה להרגיש בבית. 

עשיתי טעות, מנסה לתקן.

שונאת את עצמי, כי אני לא לומדת מטעויות אלא חוזרת עליהם שוב ושוב...

יש לי חלון כרגע אולי אני אנמנם- לא ישנים כאן הרבה. 

בשבע יש לי פגישה עם המדריך, לא משהו מיוחד. \

ואני חוזרת מוקדם לחג, כי יש לי אורטודנט... 

ההורים כל הזמן אומרים שהם מתגעגעים. ואמא שלחה לי מייל אתמול כמה שאני חסרה לה בבית, ושזה קשה להיות ביום שבת בלעדי..

וכימעט בכיתי. 

אני מצטערת שאני מכאיבה לה. 

זה כואב גם לי. 

רק שאני לא אבכה היום בשיחה עם המדריך, 

זה הדבר האחרון שחסר לי.