רשמית, אני קורבן מוכרז של המלחמה הזאת.

מה אומר לכם, ממש שפלות עם הקטיושות האלה!

כן, תושבי הצפון סובלים מחרדה מתמדת, צער, ואבדון (וכבודם במקומו מונח),

כן, בעלי החיים ננטשו, גוועו ברעב, ומתו מצמא (כבודם גם כן תובע חזקה על מקומו),

אבל כשרחוקי משפחה בקושי מזוהים מגיעים מכרמיאל לבית של סבתא שלי ומאלצים אותי לפנות את החדר שלי אצלה הטרגדיה מבחינתי הגיעה לשיאה!

אז כפי שנאמר, פיניתי את חדרי אצל סבתא (למרות שהייתה לי אפשרות להשאר, אבל ממילא קשה לה עם האורחים הלא צפויים הללו, לא רציתי להכביד עליה עוד יותר), ועל כן שבתי הביתה בראש מורכן וגישה טינייג'רית רבויית זעם שמתפרץ על ההורים חסרי העונים.

תאמינו לי, ניסיתי לשנוא את הזקן שתפס לי את החדר. ניסיתי לדלות פרטים מזוויעים על אופיו הממורמר לפני הגעתו. אבל כל מה שקיבלתי היה תיאור של אדם נחמד שעובד עם ילדים ומלמד ציור.

ניסיתי לחפש סיבה לגנות את האיש שבעקיפין הרס לי את האושר הזמני שמצאתי לי אצל סבתא. ככה יותר קל פסיכולוגית, אתם יודעים, פיקוח נפש או לא- עדיין אצלי בראש יש זעם על האיש שצץ לי בחיים והפך אותם על כנם.

כשהוא הגיע, כל מה שראיתי היה קשיש חביב שעבר הרבה סבל בשבועיים האחרונים ורק ביקש לו פינה שקטה. הוא ישב לדבר איתי על תחביבים משותפים, מוזיקה, ציור, סיפר לי על בעלי החיים המשוטטים בכרמיאל. אפילו שנאה ילדותית אני לא מצליחה לפתח כלפיו!

שנאה שהפכה לחיבה, מה אומר ומה אספר. מתכון מושלם לקומדיה רומנטית.

רק ש... הוא בן 76. כן, זאת יכולה להיות בעיה מבחינת צנזורה.

ונו, יש את העניין הזה. אני לא יודעת איפה בדיוק המלחמה בלבנון תכנס לעלילה מבחינת קומדיה.

נסראללה בהופעת אורח?!

סצינה: מצדה, חול, עתיקות שבורות שמעידות על הפלשתים שגרו שם לפני שנים רבות, מדורה, וודקה.

קאסט: חברה של גולדפיש (שתקרא צנונית" מעתה), חבר של צנונית (שיקרא "צנון"), גולדפיש, וחבר של גולדפיש (שיקרא "חבר". אני שומרת את הזכות לחוסר יצירתיות מטעם בעלות על הבלוג).

גולדפיש וצנונית פורשות שמיכה על הקרקע בזמן שחבריהן מקוששים עצים.

החברים חוזרים ומגלים כי הבחורות פרושות על השמיכה בצפיפות כמו סרדינים(כל אחת מסמנת את הצורה X עם הגוף שלה), ונאלצים לנסות וגלגל עמוד אבן עתיק וענקי ליד השמיכה על-מנת לשבת עליו.

לאחר נסיונות מלאי זעקות כאב ומאמץ רבים שנשמעו לנו הבחורות כך:

"אוווווךך!!! פיזדצ'!!" "אההההההה"  "כבד!" "בלאט!!!"

"הו, האנושות!"

גברינו עצרו להתאוששות ולתכנון מערך:

חבר: " אוקי, אתה תתפוס משמאל, אני ארים בינתיים את הקצה הימיני ואזיז אותו"

צנון: "אוקי, שמאל, מבוצע. אאעעעהההההההההה בלאט!"

חבר: "בלאט! אוקי, בוא לימין ותעזור לי לגלגל"

צנון: "אהההההה"

חבר: "אהההה"

צנון: "טוב, זה לא הולך, בוא נתחלף, קח את שמאל אני את ימין"

חבר: "אהההההה, חוי!"

צנון: "דההה חוי!"

חבר: "אוקי ,בוא שנינו ננסה להרים"

צנון: "פיזדאאאאאאט!"

חבר: "ל-ג-ל-ג-ל!!! אעהההה!"

צנון: "אעהההה!"

~עצירה לגירוד בפדחת~

חבר: "אוקי, תוכנית חדשה. אנחנו נתיישב והבחורות יזיזו את השמיכה".

אגב, זה בסדר, סיימנו את הערב הסטריאוטיפי הזה בהקפה חוזרת של המדורה תוך כדי קריאות "קולולולו" והתפללות לאל הגשם.

אחר כך "חבר" נתן לי בראש עם נבוט וגרר אותי על הקרקע מהשיער לכוך פרטי במצדה והשתמש בזכותו הלא מעורערת כגבר להעמיד איתי צאצאים.

כל מגדר ותפקידו, אתם יודעים.

ספיקינג אוף תפקידים מגדריים, הנה שיחה שהתנהלה עם ההורים שלי ,מילה במילה.

"אמא, אבא, אני מכריזה כי אני רעבה. כייון שאני לא עושה אפליות, ההכרזה שלי לא מכוונת לשום מגדר מסויים. במידה ואחד המגדרים חש כי מתפקידו להכין לי אוכל, אשמח מאוד."

"מה??" ~החלפת מבטים מבולבלים אחד עם השני~ "מה היא אומרת?"

"אוך.....אמא, אוכל!"

סצינה: גולדפיש ואחות-גולדפיש יושבות במרפסת בזמן שאמא-גולדפיש צובעת להן את השיער בתורות.*

גולדפיש: "ארבעה?!"

אחות:" כן, שני בנים ושתי בת."

"אבל אנחנו רוסים! יש לנו מגבלת מקסימום 2 ילדים למשפחה!"

"אבל אני רוצה ארבעה."

"כן נראה מה תגידי כשהראשון יקרע אותך מבפנים. אני רוצה לראות אותך ממשיכה להשריץ אותם אחרי זה."

"אני בכלל רוצה לעשות ניתוח קיסרי".

"איזה ניתוח קיסרי?! לידה טבעית היא בסיסית, ממתי עושים את זה בהתנדבות? אמא את עשית לידה טבעית?"

אמא: "כן, בלי אפידורל".

גולדפיש: "רגע אבל  אמרת לי שלקחת אפידורל בלידה שלך.."

"לא, אצלי זה היה מאוחר מידי".

"מאוחר מידי?"

אחות: "סבא היה רעב"**

גולדפיש: "רגע, אבל אמא אמרת לי שלקחת אפידורל, אז אוקי בלידה הראשונה מאוחר מידי. ובלידה השנייה לקחת?"

~שתיקה~ אמא מושכת לאחותי את השיערות ואחותי דומעת מרוב כאבים (לא דמיינתם את זה בסצינה הנשית שלנו, נכון?)

"אמא, בלידה השנייה לקחת?"

~שתיקה~ אמא ממשיכה לתלוש לאחותי את השיערות מהשורש.

"אמא!! בלידה השנייה???"

~שתיקה~

אחות: "לא הייתה לידה שנייה."

גולדפיש: "???"

אחות: "מצאנו אותך".

גולדפיש: "חה חה מצחיק מאוד... נכון אמא?

אהמ...אמא?"

(גולדפיש מגלה למה כל המשפחה שלה יהודים ג'ינגים עם עיניים ירוקות, והיא נראית כמו גוייה כחולת עיניים מסורתית. ועכשיו מובנת לי הזיקה לקללות ברוסית)

*למען הסר ספק בדבר עודף הקיטש הנשי: שום קרב כריות, מתקפת דיגדוגים, ו\או צביעת אצבעות רגליים בלק לא נכללה בסצינה.

** כשאמא שלי הכריזה שיש לה צירים סבא שלי אמר לה לחכות קצת כי הוא רעב, והתיישב לאכול.

עובדות:

-בטיילת של ים-המלח יש מסעדה שקוראים לה "מסעדה". (אז אתה לא משקיע הרבה בקופירייטריות כשאין תחרות עיסקית לאורך השבר הסורי-אפריקאי).

- כשנוסעים לחופשה משפחתית ואחד האנשים במלון מזהה את אמא ובכל יום הוא עוצר אותה לשיחה למרות שלאמא אין שמץ מאיפה היא מכירה אותו, אמא לא תטרח לברר מאיפה הם מכירים, היא פשוט תחכה שהוא יעזוב את המלון.

- בבורסה ליהלומים בים-המלח יש סיורים שכוללים צפייה בסרטון של כמה דקות. בסוף כל סיור הבחורות מקבלות שי צנוע. נוצר מצב שנוכלים יכולים להגיע לסיור שוב ושוב ושוב... ולגרוף את המתנות.

- יש לי אוסף מכובד של שרשראות באדיבות הבורסה ליהלומים.  

עד כאן עם רשמים מים-המלח.

שימו לב שאני פוסחת בדילוגים קלילים על העובדה שנסעתי עם ההורים לחופשה, ועוד, שאלוהים יחוס על נשמתי, לים-המלח.

אשמח אם גם אתם תפסחו על העובדה הזאת ללא גינויים וגינונים מיותרים.

דלגו, יקיריי, דלגו!