אני מוצאת שכתיבה על המקום היא פחות מעיקה. 

כתיבה אסוציאטיבית בד"כ מובילה להרבה "אני אני אני", אבל לתכנן מראש נושאים ולכתוב קטע שלם סביב פאנץ' אחד בסופו מרגיש לי יותר מלאכותי מהפרצוף של.. של.. בעצם אני לא מכירה אף אחת שעשתה ניתוח פלסטי בפנים.

אם חפצה בחורה אשדודית בשינוי צורת פנים, עלייה לנקוב באיבר גוף מאוד ספציפי של אמו של חזי (מ"חזי פרוטקשן (ע"ר)") ותו לא.

כחלק מהשגרה השבועית החדשה שלי (שמתאפיינית בחוסר מבנה טוטאלי) ביליתי את היום בעשיית  מטלות חסרות חשיבות שיגרמו אפילו לאריאל "אני עדיין חי" שרון לכנות אותי "עול על משאבי החברה".

נקודות שיא והשגים שיש להתגאות בהם:

-הצלחתי להזיל ריר על הכרית בזמן שהכרחתי את עצמי לישון צהריים, והגעתי לתובנה המסעירה שרק מצד ימין אני מסוגלת לרייר.

-הצלחתי להזיע וליצור עיגולי זיעה עד מתחת לקו המשווה (איפה שהחזייה עוברת) בזמן ג'וגינג.

-הצלחתי להכניע עגבניית שרי סוררת שהשפריצה על כל החולצה במסעדה.

לא טעיתם, היום שלי מסתכם בריור, הזעה, ושפיכת אוכל. ועוד בגן שולמית אמרו שאני מתפתחת מהר מידי.

אם מישהו עוד החשיב אותי כנקבה עד הפסקה הזאת, אני מניחה שכאן זה נגמר.

שמישהו יסביר לי את העניין של "נשף סיום".

אם להסתכל על ממצאים מוסמכים (סרטי נוער אמריקאים), אני אמורה ללבוש שמלת מלמלה מכוערת, ומישהי אמורה לשפוך לי עלייה פונץ'. והוא יהיה מעול באלכוהול כמובן. תמיד תיהיה את זאת שבוכה בשירותים (היא באה כחלק מהתפאורה), ואח"כ אני אמורה לנסוע לאפטר-פארטי מטורף בבית של חנון שההורים שלו מחוץ לעיר והוא בכלל לא התכוון להזמין את כל השכבה (שתהרוס לו את הבית). אני אמורה לאבד את הבתולים שלי בחדר בקומה השנייה (אל דאגה, אני אגדל אותם בחזרה לכבוד הארוע) וסוף טוב הכל טוב. אה, כן, ומתישהו בין לבין תבוא משטרה ותגרום לבהלה המונית של בני נוער חצי ערומים שמתחילים לברוח על הדשא אל תוך המכוניות שלהם.

נכון? לא כי, בנתיים נשף הסיום מסתמן כתירוץ עלוב לבנות להתקשט בשמלה יקרה מידי (הייתי לובשת ג'ינס וטריקו אם היה לי אומץ, באמת. אבל זה לא סרט אמריקאי ואין לי שום הצהרה אופנתית-חברתית לעשות).

הולך להיות תקליטן (שזה די.ג'י בגרסת הבר-מצווה "אחת-שתיים, היי, היי, קבלו עוד רימקס של לטינוס!"). כל השכבה הולכת להיות שם, מה שגורם לי לתהות עם מי מהם אני אמורה כביכול לאבד את הבתולים שלי? זה שבטוח שהשם הפרטי שלי זה "(זאת מהכיתה ה)מדעית"? שזה שהמשפט הכי משמעותי שהחלפתי איתו בשש שנים האחרונות היא "עוף לי מהפרצוף אתה מסתיר לי את הטקס"?

אנחנו לא הולכים לברוח מהמשטרה במכוניות שלנו כי, lets face it, במידה ולכמה מאיתנו יש בכלל רשיון, לאף אחד מאיתנו לא קנו מכונית ספורט לבנה ליומולדת 17. ובכלל כולנו מגיעים באוטובוס מאורגן.

המוזיקה בטח תיהיה מזרחית. ואז טרנס. ואז שוב מזרחית. עד שהדי.ג'י יזרוק מיקרופון על שני המפגרים שעומדים משתי צידי הבמה וצועקים "בחייאת, נגן את..."

בקיצור, הלוואי והייתי "יפה בוורוד" אבל שיתוף הפעולה המרבי שאני מסכימה לעשות עם הנשף הזה זה להופיע בשמלה מהממת (יחודי לי, כמובן), לרקוד עם כמה ידידים טובים שהציעו לי להיות בת זוגתם תוך כדי נחירות צחוק שלי "מי בא לנשף עם בן זוג?!?!?! חררר חררר". עם אופציה למצב רוח טוב, במיוחד אם יכניסו אותי לבריגדות ה"אנחנו מגניבים אלכוהול למסיבה" שנוצרות פה ושם. יש סיכוי שאיהיה מוכנה להצחיק את החבר'ה, בלי להבטיח.

כמה שזה מוערך על יתר מידה.

והקאץ' הוא שאם אני לא באה אז לעד אנשים יחשיבו אותי כמקרה סעד שיש לרחם עליו כי "המסכנה לא הלכה לנשף סיום". ואם אני לא באה אז כל החברים והחברות והאנשים שמחכים לריקוד ירגישו חרא כי אני מעכירה את האווירה בחוסר נוכחות שלי (אבל היי, חסרוני מורגש בכל פינת תבל, מה לא? לא????)

(נו ברצינות אבל, לא?????)

וזה לא שאני אנטי, אני פשוט ראליסטית. זה לא יכול להיות טוב. נקודה.

(אני חייבת להוציא את זה מצטערת, מילה שלי שזה לא יחזור על עצמו  לפחות עשור).

היא יודעת שאתה מתקשר אלי לפני, בזמן, ואחרי שאתה פוגש אותה? ובכלל לאורך כל היום? היא יודעת שאתה נעלב בגלל שאני לא מקנאה? היא יודעת שבזמן שלה יש פרפרים בבטן אתה מתוודה בפני שלא היית מחליף אותי במישהי אחרת אם הייתה לך ברירה?

שמת לב שהיא גרסא פחות טובה שלי? שמת לב שכל מה שאני שונאת בעצמי טמון בה?

שמתי לב שהיא טובה בשבילך. היא בטח תדבר איתך רוסית, תסתדר עם אמא שלך, ותסכים להכין לך סנדוויץ עם בשר. היא בטח תסבול את החברים המעצבנים שלך, ותבין את הבדיחות הרוסיות שלהם, ותתחבר עם החברות הרוסיות שלהם. ותיהיה החברה החדשה והרוסיה שלך. היא בטח תקפוץ איתך למיטה מהר למרות שהיא סיפרה לך שהיא "השתנתה". היא בטח תמיד תפחד שהיא מזכירה לך אותי, והיא תיהיה צודקת.

היא תצחק מכל מה שאתה אומר, ותנשק אותך בשפתיים קשות ולא מתוקות כמו שלי (היא לא תדע שזה מה שאמרת לי).

אתה יודע שעוד מעט היא תשכב על שקעים במיטה שלך (שכל אחד מהם אני יצרתי), ותרחיב אותם? (חע!)

אתה יודע שעוד מעט כבר תשכח ממני ותשאיר אותי חסרת תשומת לב? אני יודעת.

אתה יודע שלא וויתרתי עלייך מהר כמו שאתה חושב? אתה זוכר שזה לקח לי שנה וחצי?

אתה יודע שזה קשה לדחות מישהו שכ"כ טוב אלי? אתה מבין כמה מעיק זה לראות אותו מוותר על החיזורים, מתייאש ממני? אתה יודע שאני לא מרגישה קנאה, אבל בכל פעם שאתה מזכיר את השם שלה האגרופים שלי נקפצים? וזה הכי הרבה שאני מסוגלת להרגיש.

אתה יודע שכ"כ הייתי רוצה לאהוב אותך, אבל אני פשוט לא יכולה.

כי אני לא כזאת. כי המשפט "אוהבת אותך" עושה לי בחילה ואם להודות באמת הוא הולך רק כשדוחפים את המילה "לזיין" באמצע. כי אבא שלי אוהב אותי יותר מידי, ואמא שלי אוהבת את אחותי יותר. ואותי לא לימדו לאהוב. אותי לימדו לאהוב להיות לבד.

ואתה למדת אותי שאם אני נותנת לך ליטוף מידי פעם אתה תמיד תיהיה כלבלב נאמן.

ועכשיו זה ישתנה, אני יודעת.

ואני מרגישה כמו ילדה קטנה שלקחו לה את הסוכרייה. אכשהו בגללך אני תמיד מרגישה כמו ילדה קטנה.

קפוצת אגרופים, וכבר מתחרטת על הפוסט היבש הזה,

גולדפיש.