הפרעות? לא, מה פתאום.
רק תחלישו את הקולות אם אפשר. |
| 9/2007
 פרידות של לפני צבא
כתבתי עכשיו פוסט ארוך וחופר על כל מה שעבר עלי לקראת הגיוס, וכמובן שהוא נמחק, אלא מה?
אז הנה ברוח הפקידותית שנחתה עלי, אני אכתוב את הפוסט הבא בסעיפים:
מחר, ה18/09/07, ב9:00 בבוקר אני מתגייסת. שמחה והילולה, בת ישראל עולה על מדים.
אני הראשונה מבין החברים והחברות שמתגייסת ולכן זה עדיין ביג דיל בשבילם. האחרונה שתתגייס בקושי תקבל אזכור, חע!
 חוץ מהעובדה שמבחינתם אני במרחק של אוטובוס מלהיות ז"לית, זה ממש מחמם את הלב לדעת שיש אנשים שבאמת ובתמים מתרגשים בשבילי ועצובים לראות אותי פחות. כאמור, מבחינתם אני הולכת למות, ורק זה שהם לא פצחו במסיבת  אסיד סוערת מרצה אותי (את זה הם יעשו אחרי שאתגייס).
ביום שישי עשיתי מסיבת גיוס שכללה הרבה (אבל הרבה) אלכוהול, מוזיקה, ואנשים טובי לבב שבאו להראות נוכחות יען כי הם מפחדים שכשהם יתגייסו אף אחד לא יבוא.
מה שהסתמן להיות עוד ערב נחמד עם החברים הקרובים הפך לכמעט-תקרית-משטרתית כי בניתי על זה שאנשים יבריזו. אבל רצה אלקובים הגדול והביא את כולם אל סף דלתי, וימלאו את ביתי, וישתו לשוכרה, ויעשו הרבה רעש. אמן.
הצלחת הערב נמדדה ע"פ מדד האנגאוברים שקבע שיא.
חשבתי שהאלכוהול לא יספיק (רוסים, בכל זאת), אבל להפתעתי נשאר בקבוק וודקה שלם (הם נחלשים), שאבא שלי קנה ממני בכפייה מתוך פחד שיהיה ברשותי בקבוק שרק מחכה שאחזור לימי חטיבת הביניים המאושרים בהם חבקתי את האסלה יום שלם בתירוץ "קלקול קיבה".
עכשיו פגשתי את המחנכת שלי לשעבר (כיתה ז'-יב') שהביאה לי קופסאת ממתקים וברכה בה כתוב כמה אני הולכת להיות חיילת מצטיינת, מגדילת ראש ואיכותית (בניגוד למה שאיך שהייתי בתור תלמידה?!). מפחיד לחשוב כמה אנחנו נשארים כולם קרובים אחד לשני. כיתה מדעית זוהי בועה חונקת ומנחמת שלא מרפה.
 אחרי שהעברתי את הבוקר בנסיון נואש לתפוס את לשכת הגיוס, צעקתי עליהם כי שלחתי טפסים ואישורים לפני יותר מחצי שנה ועדיין לא קיבלתי אישור טבעונות. אמא שלי קיבלה טלפון ממש"קית ת"ש שעשתה "ביקור בית" טלפוני בו היא אמתה את העובדה שאני טבעונית ("אז מה היא אוכלת סויה וכאלה?". "כן"), ועכשיו קיבלתי אישור טבעונות בהול. תודות לאמא ההסטרית שלי גם הובטח לי שאני חוזרת הביתה ביום שישי, ושאני לא אמות מרעב ואתבע את צה"ל.
אני הולכת ללבוש נעליים דמוי-עור לעומת כולן שילבשו נעליים צבאיות מסריחות, אני הולכת להתחמק בתורנות שטיפת כלים, אני הולכת לאכול אוכל ביתי ולא צבאי, אני הולכת כנראה לחזור הביתה הרבה יותר מכולן, והכי חשוב- אני הולכת לקבל משכורת צבאית גדולה בערך פי 2-3 מהן.
בקיצור- אני הולכת להיות הטירונית הכי שנואה בתולדות היקום.
הן כ"כ הולכות לגנוב לי תחתונים ולהשים לי נמלים במיימיה.
אבל אני עדיין אקבל יותר כסף- אז קחו את זה יא מקבלות 300 בחודש, טפו!
אתמול נסעתי בפעם האחרונה לתל-אביב בשביל לעשות דוכן הסברה של אנונימוס.
פעם אחרונה שאני מתחכחת בזרים באוטובוס, פעם אחרונה שאני עומדת בצומת עם ההומלאס בפינת שנקין-קינג ג'ורג'-אלנבי, פעם אחרונה של דוכן.
היו שני מתלמדים שהזכירו לי איזו דרך ארוכה עשיתי. הם נראו כ"כ מפחדים לדבר, לזוז, להיות שם. כאילו הם מחכים שיגידו להם מה לעשות כי הם לא יודעים לבד. הוותיק (=רשאי להדריך מתלמדים) השאיר אותי איתם לפעמים לבד וזה הראה לי שבאמת מסתכלים עלי כמישהי שאפשר לסמוך עליה, ולתת לה להדריך אפילו שזה לא רשמי.
אחד האנשים צעק על מתלמד שהוא צריך לדבר יותר כמוני, חבל על המתלמד, אבל זה הזכיר לי שבאמת למדתי משהו בשנה האחרונה.
אל תל-אביב אני עוד אחזור באיזשהו שלב בחיי.
או שככה כולם אומרים.
טוב הארכתי, אז אפרד עכשיו.
רוב הסיכויים שאם מישהו כבר יקרא את הפוסט הזה זה יהיה אחרי שאתגייס, אבל עדיין אין משהו יותר טוב מלחזור הביתה ולראות שמישהו קרא את מה שכתבתי, אז הפציצו נא בבהצלחות.
gold fish', מתחיילת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
