|
| 12/2011
"מפסיקים להלחם, מתחילים להיפגע..."
אני בבית. ושוב זה הריק הזה שאין אני מסוגלת להכיל יותר. הלוואי וכל זה היה מאחורי.
נפרדנו.
אני יושבת בבית קפה ומנסה להעלות מהאוב, איפה קרה שסטינו כל כך מדרך הישר.
היא חייכה יפה, ואני שלפתי קוצים. נהייתי יומרנית ועוקצנית. בלי כוונה. אולי עם קצת כוונה.
אני אוהבת אותה, לא שיקרתי. אלא שכעט הרגשתי שאני מבזבזת את זמני.
מוצאת עצמי מביטה בה בחמלה ואומרת לעצמי, שהרי אין בכוונתי להתחתן עם הבחורה הזו. ולא היא האדם איתו אני רוצה להקים משפחה ולגדל ילדים.
הלוואי והיה אחרת.
הפעם היא לא צחקה. האם ניסתה לומר לי בזאת שטעיתי? שבעצם אין היא כלל שחקנית? שקופה ועדינה כמו הזכוכית עשויית הסוכר...
שקרנית. גם אם הייתה יושבת מולי ובוכה ומתחננת, לא הייתי מאמינה. שחקנית. לא כל כך מוצלחת.
עם העבודה החדשה, והפקודות החדשות, שוב איני מוצאת זמן לעצמי. וכבר כמעט הספקתי לשכוח כמה נעים לישון שלוש וחצי שעות בלילה, לפספס ארוחות, לרדוף אחרי הזמן במרץ כזה שיימצא רק אצל בני עשרים... כמה נעים שיש לשם מה לקום בבוקר, שלעבודה שלך יש משמעות ויש טעם, כי הרי כל כך הרבה אנשים תלויים בך כעט. וכמעט, רק כמעט, התבלבלתי וחשבתי שעם הדרגה החדשה לא יעלה לי הכוח לראש. הוא עלה. ואני נהנית מכל רגע. חלק ממקבלי ההחלטות. נהדר!
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
