לא יודעת מה לעשות עם עצמי יותר. אפילו את הדבר היחיד שאני יודעת שאני באמת אוהבת,
ויודעת לעשות טוב ויפה באמת, אני כבר לא מצליה לעשות. המילים לא יוצאות לי. או שהן יוצאות,
אבל כשאני קוראת אותן שוב ומבינה איזה חרטא כתבתי אני מייד מוחקת מהדף. זה קורה בכל מצב.
אם צריך לכתוב חיבור ללימודים, או אם זה סתם למחברת הסיפורים שלי, המחברת שבה אני כותבת רומנים.
זה נורא משחרר וכיף. לכתוב רומן... להתחיל אחד, לחשוב על דמויות למרוח את זה כמה פרקים ואז להחליט שנמאס
ולהתחיל רומן חדש. חצי ממחברות הלימוד שלי מלאות ברומנים כאלה. יום אחד, אם אהיה סופרת מצליחה, כשאמות,
[מתישהו זה יקרה] אולי ימצאו אותם ויפרסמו, ויגידו "איזה כישרון..היה לה." וכן, אני עדיין צריכה קצת להרים את האגו שלי.
תגידו שאני שחצנית, אבל הבטחון שלי והאגו כבר עברו את המצב "ירוד", נראלי זה כבר לא קיים אצלי. אני לא מצליחה לכתוב כלום,וזה הורג אותי.
הכתיבה היא הדרך היחידה שלי להבין שאני בעצם באמת יכולה להרגיש. רק בכתיבה אני מצילחה להבין אמפתיה באמת.
כי בלי כתיבה אין לי. כשרק עברנו לדירה החדשה, אחרי כמה זמן שכן מהרחוב התאבד. כולם היו נורא מדוכאים ואני לא.
מה איכפת לי? הוא מת, ועוד התאבד! זאת הבעייה שלו, החלטה שלו וזהו. אפילו לא הכרתי אותו, אז למה לי לעשות עניין?
כל פעם שאומרים בחדשות על הרוגים כולם בבית מדעזעים, ואני עושה את עצמי. שמה את היד על הפנים כאילו מזועזעת, מנסה להזיל דמעה ...
וכלום. אין לי אמפתיה. רק דרך הכתיבה אני אמפתית. באמת. ועוד יותר מדכא אותי והורג אותי שאפילו בבלוג עלוב באינטרנט שיש לי לא מגיבים.
כנראה אנשים שלא מכירים אותי אפילו במציאות לא מתעניינים בי. אבל זה כבר לא מעניין אותי יותר. אני רק רוצה לחזור לכתוב,
כי זו הדרך היחידה שלי להרגיש, הדרך היחידה להמשיך קדימה.
* כשכתבתי על האסון ביפן, זו לא הייתה אמפתייה אמיתית. זה היה סתם ניסיון עלוב להרגיש אמפתית, נסיון כושל.
אבל החלק על הפייסבוק והפסיכולוגים היה נכון. אהה, נפטרתי ממנה. הזקנה המטומטמת, הכינה, הקללה. זהו, אין יותר!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פלספנית =)