הבלוג של Maroon

במבט לאחור כנראה הייתי טיפש, לא... הייתי תמים.

לחשוב שתמיד נהיה יחד בטוב וברע,

אבל גם חברות הכי טובה מסתבר נגמרת בסוף.

אני לא חושב שהרגשתי ככה בחיים, אפילו לא מאהבה נפגעתי כלכך.

זה מכה קשה כשפתאום חבר מפנה לך עורף, בלי שום סיבה... בלי שום הסבר.

אני מתבייש שלא חשבתי שהחברות שלנו אי פעם תגמר, הוא היה כמו אח.. משפחה לכל דבר.

אני חושב שפשוט עצמתי עיניים ואיפשהו בתוכי אמרתי לעצמי שכשזה יגיע אני יתמודד עם זה.

אבל יותר אני האשמתי את עצמי בכך שלא עשיתי משהו כבר בהתחלה, כשכל הדיסטנס החל.

משישי עם חברים אחרים דרך סינון שיחות ועד למבט עכור בעיניים.

תמיד אמרו לי שהזמן לא מחכה לאף אחד, אבל אף אחד לא אמר שהוא יתגנב מאחוריי.

אני מניח שצריך לקחת את זה כמו בן אדם בוגר, הגיע הזמן באמת שאני יתבגר, ישתנה קצת.

אני יכול להזכר בכל הזמנים הטובים, בכל הרגעים המיוחדים האלה שעברנו יחד, לתייק אותם

כתקופה טובה בחיי ולהמשיך הלאה. אומרים שכל סוף הוא התחלה חדשה, וכמובן שמכל מלמדי

השכלתי. אני מבין תוך כדי הבלוג הזה שבעצם אין לי זכות לכעוס או לשמור טינה, אם כבר אז אני

צריך להיות אסיר תודה על הזמן שהעברנו יחד ולאחל דרך צלחה, אני גאה שהייתי חבר שלו.

כנראה שזה סוג של מכתב פרידה, אבל לא מחבר אלא מתקופה בחיים. אני מרגיש שמשהו גדול

עומד לקרות... לא יודע מה אבל זה בא ומהר. בעוד אני ממשיך בחיי אני מודה לאנשים שנשארו.

התחלתי את חיי עם המון חברים, היום מולי עומדים רק שניים. בין אם ייפרדו דרכינו או לא עכשיו אני

יודע, ליהנות מכל רגע איתם ולהודות על חברתם כי כנראה עכשיו רק אני מבין כמה הם חשובים לי.