נמאס לי.כל כך נמאס לי כבר.
אני עוד פעם בבית ולא נושם...
אחזור כמה ימים אחורה:
ביום חמישי חזרתי מטיול שנתי משתעל וצרוד, הטיול היה בנגב, הלינה הייתה באוהלים - לא ארחיב עליו יותר מידי, אין הוא קשור לסיפורנו מעבר למה שסופר. הנחתי שהצטננתי במהלך אחד הלילות בטיול ושדבר זה יעבור מהר. כשהגענו לבית הספר אבי הסיע אותי הביתה ומיהרתי להתקלח ולצאת, רציתי לפגוש את החברה שלי איך שאני חוזר מהטיול ודיברנו על זה לפני שיצאתי - אך לפתע לא היה לה כוח לכלום והיא הלכה לישון. נסעתי עליה למרות שאמרה שהיא הולכת לישון, הגעגועים דחפו אותי לשם למרות השיעול, העייפות וההורים שהודיעו משום מקום שהם רוצים לנסוע לצפון יום למחרת. כשהגעתי אליה הערתי אותה ובילינו מספר שעות רדומים בחדרה, שהגיעו השעות הקטנות של הלילה יצאנו מביתה ולהפתעתנו ושמחתנו גילינו שקו הלילה המגיע לביתי עובר גם ליד ביתה. חזרתי הביתה משתעל, עייף ומרוצה.
יום השישי הגיע וההורים, לבקשתי, יצאו בלי להעיר אותי. התעוררתי בעצלתיים בשעה יחסית מוקדמת וביליתי את היום מול המחשב והטלוויזיה. השיעול החמיר אט אט ונהיה בלתי נסבל בערב, הודעתי להורי שאני חולה לפני שהלכתי לישון.
ביום שבת קמתי ושתיתי תה מיוחד שאימי קנתה, תה חליטה שעונה לשם "פרות יער אדמדמים". התיון היה בצורה המזכירה פירמידה והתה יצא בצבע מעט סגול-וורד, אך בכל זאת היה טעים מאוד. אכלתי בעיקר שטויות וסלט טונה אדום מקופסת שימורים[אני דיי בטוח שזה 'מקופסאת', הישראבלוג מתווכח איתי]. שתיתי כוס שנייה מהתה הסגול-וורד והחברה שלי החליטה לבקר אותי בערב. שמחתי על החברה ועל כף שהיא תטפל בי קצת ונרדמתי בזמן שחיכיתי לה. בפעם הראשונה לא ליוויתי אותה מתחנת האוטובוס כשהיא הגיעה ולתחנת האוטובוס כשהיא הלכה - לא הצלחתי לגרור את עצמי. כשהיא הייתה איתי שתיתי עוד כוס של תה, הפעם ארל-גריי ונרדמתי אייתה. ההורים חזרו מאוחר יותר אל הבית והתעוררתי כשהם נכנסו ואחר כך חזרנו לישון. היא לבסוף הייתה חייבת ללכת ובשנייה שנכנסתי למיטה והרגשתי את ריחה שנשאר נרדמתי מיד. את היום הזה היה אפשר לסכם בהרעלת תה ומעט אהבה.
כשיום ראשון כבר בקושי הצלחתי ללכת, אבי לקח אותי לרופא שהחליט מהר מאוד שיש לי ברונכית פשוטה, רשם לי אנטיביוטיקה, כדורים נגד ליחה ותרסיס לאף[במקום טיפות, הרבה יותר נוח]. כמו ילד וב ביקשתי שחרור מבצפר והוא אחרי התמהמהות קלה נתן לי אישור לאותו יום בלבד. באותו יום נחתי מול המחשב, אכלתי ולקחתי את הכדורים. אפילו אינהלציה עשיתי. כרית נוספה מתחת לראשי לקראת הערב ומכשיר האדים המשפחתי הוצב במרכז חדרי על שרפרף. אימי טרחה והכינה את תרופת הסבתא המוכרת מכולן - מרק עוף טעים ומחמם. בארוחה אבי התעקש שלא אלך ביום שני לבית הספר, אימי נכנעה והסכימה אתו לנוכח מצבי.
ביום שני, אתמול, המשכתי להיות ילד טוב ולקחתי את כל התרופות שלי כמו שהרופא ביקש ודאגתי להישאר מחומם ולא לבזבז אנרגיה מיותרת. סירבתי לעשות אינהלציה נוספת בטענה שהקודמת לא עזרה בכלל והעברתי את היום בשיחות טלפון ממושכות עם החברה שלי על מעשיה באותו יום ועל מריבה שהייתה בינה לבין אביה. בערב התקלחתי והתארגנתי בידיעה שיום למחרת[היום] ישלחו אותי לבית הספר. נרדמתי פעם נוספת עם המכשיר אדים רק כדי לקום מלא פעמים באמצע הלילה כדי להשתעל. בשלוש לפנות בוקר, בדיוק במהלך התקף שיעול הפלאפון צלצל - סמס מהחברה על אירועי אותו יום שעליהם לא הספקנו לדבר, החלטנו שזה מסובך מידי לסמסים ולשעת הלילה המאוחרת וחזרנו ליושן.
היום קמתי מוקדם, התארגנתי והתלבשתי לבית הספר. הייתה מין הקלה קלה בשיעול אך לא ממש רציתי ללכת, עדיין הרגשתי חלש. את הדרך עשיתי כמו כל פעם - אימי מסיעה אותי חצי דרך לתחנה הכי קרובה של האוטובוס שמגיע לבית הספר ומשם אוטובוס שהגיע, במפתיע, מהר מאוד. בדרכי מהתחנה לבית הספר פגשתי חבר שלי מהשכבה שמעליי, דיברנו על משחק שאנחנו משחקים ועל כך שעלינו להרביץ למנהל הקבוצה שלנו, לאחר מכאן השיחה השתנתה ועברנו לדבר על ה"גמילה" שעבר מסיגריות - כבר שבוע בלי לעשן. לפתע ילד מהשכבה שלי הגיע ואמר לי שלום, הוא קפץ למכולת בקרבת בית הספר והחלטתי לבוא אתו, דיברנו קצת על מה שפספסתי בימים שלא הייתי ועלינו לשכבה. אמרתי שלום לחברים מהכיתה ששאלו כולם איפה הייתי. מעט חימם לי את הלב לראות שחלקם דאגו לי. השעה הראשונה עברה מהר, המורה בזבזה את רוב השיעור בלי לעשות דבר ולאחר מכן העיפה את כל מי שבא ללא שיעורי בית - כל הכיתה מלבד ארבעה תלמידים. השיעור השני התבטל, המורה לא הגיעה. חשבנו להעביר את השיעור בשינה בשמש אך היה חם מידי[ובצל היה קר מידי] אז סתם הסתובבנו. כשהתחילה ההפסקה עלינו שוב לשכבה ופגשנו עוד כמה מכרים והתחיל להיות נחמד. כל מי שהיה איתי נבהל מהשיעול ופחד להידבק. לאחר ההפסקה ירדנו למגמה, ראינו כמה אנשים עם וסטים של סדרנים וכיבוי אש. כשהמורה הגיע התברר לנו[ולמורה] שיש תרגיל. הורידו אותנו לאולם צפוף וחנוק מתחת לבית הספר. השיעול התגבר בצורה קיצונית והנשימה נהייתה מקוטעת וקשה יותר שם. התיישבתי עם חברים ובקושי דיברתי או זזתי. כשיצאנו לאוויר היה קצת יותר טוב. הבעיה חזרה שוב במגמה - החדר של המגמה ממקומם מתחת לאולם הספורט הגדול של בית הספר, אין שם אוויר וחם שם מאוד.לפחות המורה החזיר מבחנים וקיבלתי 98. כשיצאתי כל מי שראה אותי אמר לי שאני חיוור והרגשתי את זה בעצמי.כבר במגמה ובהפסקה בינה לבין השיעור לאחר מכן חברים רבים אמרו לי שכדאי שאלך הביתה. שהמחנכת נכנסה ללמד את השיעור הבא לקח 10 דקות עד שהכיתה התיישבה, הסתדרה ושתקה. במהלך העשר דקות האלה הבנתי שאין לי סיכוי להחזיק עוד שלוש שעות והודעתי לה שאני יוצא להתקשר לאחד ההורים ולבקש אישור להשתחרר. היא הסכימה לי בלי להסס כשראתה את מצבי והתיישבתי מחוץ לכיתה כדי לנסות להתקשר להוריי. נכנסתי למעט יאוש כאשר אף אחד משניהם לא ענה לי אך לפתע הגיע רכז השכבה והחל לשאול אותי מה קרה. הוא הסכים לתת לי שחרור ללא אישור רופא וחזרתי לכיתה כדי לקחת את התיק. כמה אנשים אמרו לי "תרגיש טוב" כשיצאתי וגמגמתי להם תודה בחזרה. יצאתי מבית הספר ללא תקלות בעזרת האישור של הרכז וחשבתי שאולי אספיק את הרופא שלי. ידעתי שהוא ממקומם קרוב לבית הספר ושהוא עובד בבוקר. בדרך הצלחתי לתפוס את אבי שאמר שלאחר הביקור אצל הרופא יאסוף אותי לבית. את הרופא פספסתי בשעה ורבע, לאבי חיכיתי למעלה מחצי שעה. לבסוף הגעתי שוב לחדר, עם גרון כואב, שיעול כל כך גרוע שאני מרגיש שאני עומד להשתעל את המעיים החוצה ובלי מספיק כוח כדי לקום שוב מהמיטה.
סורי על החפירה, נמאס לי להיות בלי כוח לזוז. אנשים חושבים שלהיות חולה זה חופש אז אסור לי להתלונן . אז הנה, חופש חופש ואני מת שהוא יפסיק, איך אני?
מקווה שעד הפוסט הבא אבריא... ושיהיו קוראים...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
jack that