רוצה ביס מהשקשוקה?

פתאום זה מפחיד, אבל אני שולח ידיים למעלה 

אני חסר אונים כמו אדם משותק 

מצפה לרחמיה של אהובתי אבל נתקל במין ברזל שסופג את טמפרטורת החדר 

זה דווקא בגלל שאכפת לה כנראה ממני, רחמים לא יהיו כאן, והברזל הוא פעם קר ופעם רותח .

אז אני מוריד את הידיים בכניעה ומפחד פתאום .

נראה לי שלחשוף את עצמך באמת זה בעצם לגלות 

שגם אתה, כמו כולנו, 

חלש. 

"תמיד, בכל רגע נתון, יש משהו שאפשר לעשות כדי לשפר את המצב."

השמיים התבהרו בניגוד גמור לרצף המחשבות. שלחתי את ידי ללטף את פניי כמו ביקשתי להכריז על היאוש. המשקפיים הכבדות עפו לי מהפנים היישר לאחת מהפינות האפלות של החדר, מתחת לספה המאובקת שלא טרחתי לנקות כבר חודשים. 

נשמתי בקול רם, עוד מחווה מיותרת, אולי ניסיון לצעקה שאין לי שום אומץ לשאת.

ישבתי על הספה, זו שמתחתיה נח לו אמצעי הראייה שלי, אלא שגם איתו אני לא באמת רואה כלום.

מילותיו האחרונות הדהדו עוד בראשי, לא כי הן היו מעניינות במיוחד או מטלטלות, אלא פשוט משום הריק של הרגע הזה שחוויתי, כמו חדר סטרילי שלא מטשטש שום רגע נדיר של משהו אחר שנכנס אליו.

זה מה שאני עושה במצבים כאלה, מייצר את הריק. פעם הייתי שולח יד אל הלב ומנסה להחזיק את העור דרך החולצה, כמו מבקש לאחוז בלב הפועם, להרגיש איך זה פעם אחת לשלוט בו. עכשיו אני כבר יודע שזה חסר טעם, לכן אני נותן לזמן לחלוף, עד שירגע קצת.

מוטב להיכנע לרכבת ההרים המשעממת הזאת של החיים המבוזבזים האלה, להיאבק בזמן הנכון ולהיכנע בזמן הנכון, לא לנסות לערבב ביניהם. כשרע אז נבלעים בכלום כמה שיותר עמוק כדי להעביר את הזמן באופן כזה שתסבול מה שפחות, עד שתוכל להרים את הראש ולחזור לשגרה.

זה לא קל, כי כשכואב אתה בטוח שצריך לעשות משהו, כמו מילותיו של אבי, הרי חייב להיות משהו שאפשר לעשות כדי לשפר את המצב.

אין מה לעשות. לא משהו משמעותי בכל אופן. לא, ברגעים האלה אתה מקרה אבוד של עצמך, בדיחה לא מצחיקה, חמשיר אירוני, חתול עירוני, אפס מאופס, בזבזן כפוי טובה. מוטב לא להחמיר את המצב באמירות מטופשות או במעשים מגוחכים. אין גם לשם מה לצעוק. כי החיים הם לא סרט והם גם לא הסיפור הזה, הם הרבה הרבה פחות מרגשים.

החלטתי בכל מקרה לנסות להחזיר את החדות בעולם הזה, ולאתר את המשקפיים. אז נשכבתי על הרצפה הדוחה ושלחתי יד לאבק מתחת לספה. בעיניים עצומות גיששתי ופתאום חשבתי כמה טוב יהיה לבכות אבל אני הרי בכלום ואין בכלל טעם. נמצאו המשקפיים, אני רואה טוב יותר, ומה בכלל אני צריך לראות?

מהו המעשה הנדרש לשיפור המצב, במה בכלל צריך המצב להשתפר, מהו אותו המצב הזה שבו אני לכוד? איך לעזאזל משקיטים את הקול הזה שבתוכי, המבקש למות בשקט, שוב ושוב ושוב. "תמות אתה", רטנתי, "ותעזוב אותי בשקט עם המחשבות האלו שחופרות בי בסבלנות כזאת כמו אסיר נמלט בפטיש זעיר מהסרט חומות של תקווה."

ואיזה תקווה? איזה חומות? הרי אין חומות לא? אני חופשי לעשות מה שאני רוצה, לא?

לא התאפקתי, בניסיון פתטי שאין כמוהו ניסיתי לאחוז בלב דרך החולצה, מעשה מפגר כל כך, חסר טעם, איזה בזבוז של הרגע. כשאתה לא יודע איך להקל על הכאב, אתה מבקש להעצים אותו – להפוך אותו לעמוק, להגיוני, כך שאולי לפחות אם כבר אתה סובל גם תרגיש מיוחד, תרגיש נכון, ראוי.

כי עדיף שיכאב מאשר לדעת שאתה אבוד.