"אני... נמשך לבשר אדם."
הסתכלתי לו בעיניים, שכל הזמן הביטו בי ובשנייה הביטו במקום אחר. הרגשתי את חום גופו לידי, היינו כל כך קרובים. זה עשה אותי מאושרת.
"בשר אדם? דרך מוזרה יש לך להגיד תשוקה בסיסית..." התחלתי לומר.
"לא," הוא קטע אותי, " לא התכוונתי לזה. אני קניבל, יפה שלי..." ואת המילים האלה הוא אמר עם מבט ישיר ומלא כנות לתוך עיניי. קניבל...? המילים האלה התגלגלו לי בראש, על קצה הלשון, בכל חלק בגופי שהיה קרוב כל כך לגופו. זה בלתי נתפס, זה לא יכול להיות... הוא? הוא צוחק עליי.
"היית מוכן לאכול אותי?" חייכתי בשובבות. אבל בתגובה, הוא בחן אותי במבט רציני וענה לי "אני לא יודע."
בצורה לא מובנת, נעלבתי.
"אני לא מספיק טובה בשבילך?" אני שואלת בעצב.
"לא מאמי, ברור שכן. ההפך... אני מרגיש שאת טובה מדי בשבילי, אני לא חושב שמותר לי לעשות דבר כזה. לא איתך." הוא ענה לי בקול היפה שלו, עם טון עדין ואוהב כל כך.
"לא איתי? כבר עשית את זה עם אחרים?" שאלתי אותו, אני סקרנית. והוא שתק. השתיקה התחברה אל קול העלים שרישרשו ברוח הקלה, שם למעלה על ענפי העץ שישבנו מתחתיו. לא יכולתי להתמודד עם זה, ניסיתי להתמקד במשהו אחר, הבטתי למעלה אל הירח. חשבתי עלינו, שיושבים כאן יחד, קרובים כל כך, מדברים על דברים אסורים והזויים כל כך. זה חלום.
אני מרגישה את ידו הגדולה והחמימה לוחצת את ידי, ואני לוחצת אותה בחזרה. אני נצמדת אליו עוד יותר, רוצה להיות קרובה אליו יותר. יותר, יותר...
ופתאום הבנתי.
"מותק... אם אבקש ממך יפה יפה... תסכים להפוך אותי לחלק ממך?" שאלתי בקול מתחנן אליו, כמו כלבלב קטן. הוא הביט בי, כל כך מופתע, כל כך יפה...
"את... בטוחה?" הוא שאל מהוסס.
"כן... אני רוצה את זה כל כך. כל דקה בלעדייך היא בלתי נסבלת. בבקשה, תגמור את הסבל הזה... תהפוך אותי לשלך" אני נצמדת אליו, אוחזת בו, באמת באמת רוצה.
"אויי... מאמי..." הוא לוחש בשקט, מלטף לי את השיער. ואז אוחז בעדינות בפניי, עם שתי ידיו הגדולות והחמימות, מסתכל לי יפה יפה לתוך העיניים המאוהבות עד כדי טירוף.
כן, אני מטורפת.
"אין דרך חזרה"
כן, זה בסדר.
"אני לא אוכל להפסיק"
אל תפסיק, קח אותי. זה הדבר היחיד שאני באמת רוצה.
"מה עם ההורים שלך? החברים שלך? את באמת רוצה לעזוב את הכל?"
חה. אל תצחיק אותי. אתה יודע שאין לי באמת דברים כאלה, לפחות לא אמיתיים. הכל זיוף. אני שונאת זיופים. רק אתה אמיתי.
"הייתי רוצה שתחשבי על זה ברצינות."
"אני... רצינית..." אני לוחשת לו. אני שמה את ידי על גבו, והיא גולשת למטה... אני ממששת את הסכין הקטנה שתקועה בכיס האחורי, חמימה ממנו. כל כך נעים.
אם לא תעשה את זה, אני אסיים הכל בעצמי. הרחק ממך. הרחק מכולם.
"אל תעשי את זה"
אני אעשה את זה.
"לא... אני לא מוכן לעזוב אותך..." המילים האלה נלחשות ישר לאוזניי, אני בין זרועותיו, הוא מחזיק אותי כל כך חזק. עכשיו אני כמו הסכין, כולי חמה ממנו.
"אז תעשה את זה. עכשיו. פה." אני אומרת את זה בכזאת כנות, כאילו מלמלתי הרגע 'אני אוהבת אותך'.
הוא עוזב אותי, מייצב אותי מול העץ.
אני מסתכלת למעלה, הינה הירח. ירח, אתה רואה? עוד מעט... עוד מעט אהיה חלק ממנו. אני אעזוב את העולם המטונף הזה, ואשאר עם הדבר היחיד שטוב בו.
אני עוצמת את עיניים, ואני שומעת אפילו את העלים מתרגשים. הם שמחים בשבילי. ומבעד למנגינה השמחה שלהם, אני שומעת את הצליל הכי יפה בעולם... "אני אוהב אותך."
אני אוהבת אותך.
זה כואב, אבל אני אוהבת אותך.
אני מפחדת, אבל זה בסדר, כי אני אוהבת אותך.
וקשה לי לנשום, אבל אתה לידי, אני אוהבת אותך.
הראש מסתובב, הרגע האחרון בגיהנום, אני נופלת לתוך בור שחור, ואתה תתפוס אותי.
כי אתה אוהב אותי.
ואני אוהבת אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: