1) אם אתה רוצה להפוך לטוב ביותר, או לפחות לטוב, אתה חייב ללמוד מהטוב ביותר. במילים אחרות, מערכות החינוך ברחבי העולם חייבות להשקיע באנשים שהם נותנים בידיהם את העתיד. כל מורה, אפילו למתמטיקה או למחשבים, חייב לדעתי להוות דוגמא אישית לתלמיד. ואני לא מדברת רק על המרחב ההשכלתי, למרות שגם זה נתון לשיפור- אני מדברת על זה שאנחנו חייבים להציב בחזית את הבני אדם שיתנו לתלמידים שלנו השראה לא רק לימודית- אלא גם נפשית, גם לחיים. בשביל זה צריך להשקיע בחינוך המורים שלנו. אנחנו חייבים לדאוג להחדיר אליהם מצויינות אישית, מוטיבציה, קאוצ'ינג, אורח חיים בריא, התמדה ושמחת חיים- כדי שיוכלו להעביר את זה הלאה לתלמידים שלהם. אנחנו חייבים לדאוג לתנאי התעסוקה של המורים, לזכויות שלהם, וללמידה והצמיחה האישית שלהם- כי אלו הם האנשים שהולכים להשפיע על הילד שלך!! תהיה מוכן להשקיע במורים, תשקיע ישירות בחינוכו של הילדים והעתיד המדינה.
2) כמו שביל גייטס אומר, וגם כרגע עובד על זה, אנחנו צריכים גם לדעת איך להעביר ביקורת. השיטה הנוכחית- לא טובה. ההפך, הביקורת מצומצמת מדי, לא באמת מובנת, משאירה תחושה של כישלון גמור ופחד מהביקורת הבאה. אנחנו מנסים לבקר את המערכת בעיקר בעזרת ציונים הנקבעים דרך המבחנים, ואת המורים דרך משוב שכותבים המעסיקים ועובדים מטעם משרד החינוך שקופצים מדי פעם לבקר. וזהו. ואין פלא שקשה לנו לשים אצבע על הבעיה האמיתית של החינוך- שאנחנו בכלל לא יודעים איך לאתר אותה נכון! לכן חייבים לשפר את שיטת הביקורת. לדעתי, קודם כל צריך להעז להתנער משיטת המבחנים. המבחנים יוצרים מצב בו התלמידים לומדים למען הציון הטוב ולא למען הלמידה עצמה, היא גורמת למורים למהר בחומר שצריך עדיין לעבוד עליו, היא גורמת לתלמידים לחוש יאוש, דיכאון, חרדה ועצבנות שיכולים להוביל לקריסה וטראומה נפשית. במקום זאת, צריך להתמקד בתהליך הלמידה, ולא בתוצאות שלו. לדאוג שילדים באמת לומדים, וזאת ע"י שיחות ויצירת דו"ח מצב הן מבחינת המורה והן מבחינת התלמיד- כן, תנו לתלמידים קול! לשאול אם למישהו יש שאלות או משהו להעיר, זאת לא חוכמה. תלמידים הם בני אדם, וכמו כל אדם לפעמים הם צריכים לחשוב על הסיטואציה לעומק ורק אז להציע ביקורת. מערכת החינוך חייבת לתת לתלמידים את האפשרות להציע ביקורת, בסוף כל שיעור, גם בשבילם וגם בשביל המורה. ומערכת החינוך חייבת לתת לבתי ספר ולמורים את הכלים לממש את הביקורת לטובה! (מה שאומר, שמשרד החינוך חייב לתת את המושכות לידי בית הספר לגבי תהליך הלמידה). רק ככה, אני מאמינה, נוכל להגיע לשיפור. מלבד זה, אני תומכת בזה שמורים יתכנסו יחד מדי פעם ויחלקו רעיונות לימוד, יציעו הצעות וביקורות בונות לחברי העבודה והצוות. אין כמו לקבל טיפים מבן אדם שעובד באותו מקום כמוך ומכיר אותך באופן אישי ואף את תלמידיך, גם אם אותו אדם הוא במקצוע או בתפקיד שונה ממך. הרבה יותר טוב מללכת להשתלמויות או לקבל דף ביקורת מעובדת משרד החינוך.
3) גוף בריא בנפש בריאה- לא דואגים מספיק לאורח החיים הבריא של התלמידים. קודם כל, הלימודים (במיוחד בתיכון) הם עניין עמוס בלחץ הן למורים והן לתלמידים וזה מאוד לא בריא ופוגע משמעותית בהישגים. שנית, לא לכל בן אדם יש אפשרות לאכול ארוחה חמה כל יום, יש ילדים שהולכים לבית הספר רעבים והמקסימום שנותנים להם זה סנדוויץ' כי יש אגודות ואנשים שאכפת להם. אתם מצפים שילד רעב, שסיכויי גבוה גם שהוא עובד תוך כדי הלימודים בלפרנס את המשפחה, יצליח בלימודים? עוד עניין הוא הספרים. א' יקרים, ואין השאלת ספרים בכיתות י'-י'ב, כיתות מאוד חשובות לתעודת בגרות, ב' ספרים כבדים כבדים כבדים! כבר המון התלוננו על זה, ונראה שלמשרד החינוך לא אכפת שהוא הורס לעתיד שלו את הגב ועמוד השדרה. אז זהו משרד חינוך יקר, אם לא תדאג פיזית ונפשית לתלמידים שלך, לא יהיו לך תלמידים בסוף (או שיהיו, אבל הם יהיו יותר כמו חיות ג'ונגל מאשר תלמידים).
4) לדעת להשקיע במקצועות ההומניים בדיוק כמו שמשקיעים במקצועות המדעיים. ולא, אני לא מתכוונת לזה שצריך לתת עכשיו לכל ילד לכתוב יומן קריאה כל שבוע. אני מתכוונת לזה שמקצועות הומניים- הם המפתח והידע לאנושיות וכיצד העולם האנושי מתנהל. הטעות הכי גדולה של החינוך בנושא זה, הוא שהם גורמים לנו בעיקר לראות מקצועות אלו כמקצועות של שינון ושבירת אצבעות מרוב עבודות הגשה וכתיבת תשובות מפורטות לכל מיני שאלות שלא באמת מעניינות מישהו. ואז אנחנו מתפלאים שאנשים לא יודעים ערכים, לא יודעים סימפטיה, לא יודעים מה זה אנושיות וכבוד ולא טורחים לקרוא ולכתוב וליצור. הם לא יעשו את זה, אם לא תתנו להם את ההזדמנות לעשות את זה. אל תהפכו את המקצועות ההומונים לעוד מקצוע מדעי שצריך ללמוד אליו נוסחה לכתיבת שאלה וכל מיני מושגים מסובכים- תשאירו אותם מי שהם, ללא בושה. פתח לנפש האדם. ללא ההבנה הפשוטה הזאת, עתידם של רבים יהפוך לבאלגן אחד גדול. תשקיעו במקצועות ההומניים, ויפה שעה אחת קודם.
5) לכבד את השונה זה חשוב, וחשוב עוד יותר להוות דוגמא לזה. המערכת החינוכית מבוססת על המערכת הצבאית- הציפייה היא שכולם יגיעו להישגים גבוהים לפי אותם מדדים, כמעט באותם תנאים, ושכולם כמובן יהיו ממושמעים. גם מופעלת שיטת המקל והגזר- אם אתה תלמיד טוב יהיו לך ציונים טובים, שזה דבר טוב, ותקבל תשבוחות, ואם אתה תלמיד רע תקבל עונשים וצעקות. שכמובן שזה דבר רע, כי עם השנים למדו להבין שלתלמיד רע יש את הסיבות שלו להיות רע, ושהוא לא שונה מהתלמיד הטוב מלבד האמצעים שהוא בוחר לפתור בעיות. לפעמים, התלמיד הרע פשוט מרגיש כלוא ומקופח בבית הספר, כי לא נותנים לו לבטא את עצמו. הוא לא טוב בכתיבה, כי הוא בן אדם של שפת גוף. הוא גם לא כזה שיגעון במקצועות המדעיים. אבל אם נניח, סתם לדוגמא, המורה הייתה נותנת לו את האפשרות להציג קטע מתוך הספר שקרא, או מופע כלשהו בנושא הנלמד- בדיוק כמו שהיא נותנת לתלמיד שטוב בכתיבה להביע את עצמו בכתיבה, כולם היו מרוויחים. זה בטח נשמע הזוי לכמה אנשים, נכון? להופיע במקום לענות על השאלה בדרך הקלאסית?! כן כן. ולא רק להופיע- לשיר, לנגן, לצייר. מה אתם חושבים, שליצור זה דבר כל כך קל? שלהופיע דורש פחות חשיבה מתרגיל במתמטיקה? אז כנראה שלא התנסתם. כי בכל אלו גם כן חושבים, וגם הוכח מדעית שמקצועות יצירתיים מלמדים ומתפתחים את האדם לא פחות ממקצועות מדעיים. השוני הוא שכיום פשוט נותנים למקצועות המדעיים יותר הזדמנות, חושבים שלהשקיע בחישובים זה הרבה יותר חשוב מלהשקיע באנשים. יצירה זה ללמוד להשקיע באנשים. שאני מציירת, שאני כותבת, שאני מופיעה- אני חושבת על האנשים שהולכים לראות את זה. אני חושבת על המסר שאני רוצה להעביר (ספרות), על תנועות הגוף (ספורט), תכנון וטכטיקה טובה (מתמטיקה). אני גם לומדת לא מעט בשביל להשתפר, שתדעו שהמון אומנים משתמשים בידע מדעי בשביל ליצור. הכל בסופו של דבר מתחבר יחד, לכן חשוב להשקיע בהכל ולתת לכל אחד את הבחירה שלו- מי שאוהב מתמטיקה שילמד מתמטיקה, מי שמגלה תשוקה לבמה שתינתן לו את האפשרות ללמוד בכיתת תאטרון! ושיעריכו אותו בדיוק כמו שמעריכים את התלמיד שאוהב מתמטיקה. כן, זה מגיע לו.
6) ציינתי ואני חוזרת על זה שוב- אל תנסו להפוך מקצוע מסויים למשהו "קל ללעיסה". אם אתם רוצים ללמוד מתמטיקה, תלמדו מתמטיקה. אם אתם רוצים ללמוד פיסיקה, תלמדו פיזיקה. התלמידים מתקשים? ההישגים גרועים? אז הלימוד שלכם גרוע, ואם תנסו לשנות את החומר רק בשביל לכפות על הלימוד הגרוע, זה לא ישנה את העובדה שהלימוד גרוע. פשוט עכשיו הלימוד גם גרוע וגם עם חומר גרוע.
7) שוב ציינתי וחזרתי- מורה הוא לא הרופא שלך, מורה הוא מורה גם לחיים. כל מורה. אתה לוקח משהו מכל בן אדם, ובמיוחד מבן אדם שבא במיוחד בשביל ללמד אותך. אל תפחדו לתת למורים ליצור קשר אישי עם התלמידים שלהם (קשר אישי לא שווה לקשר רומנטי או הטרדה, בשום פנים ואופן לא!). תנו להם להתחבר אליהם, לתמוך בהם, להיות שם בשבילם. תנו למורים את ההזדמנות להגשים את עצמם ואת יעודם דרך התלמידים. תשקיעו בהם, ותנו להם את ההזדמנות להשקיע באחרים.
8) תשקיעו במאגרי המידע הנתונים לרשות המורים והתלמידים. סתם לדוגמא: סיפרייה זמינה, לממן סרטים והצגות והופעות, לממן טיולים, לתת לתלמידים לפגוש ולשמוע אישים ואנשים חוץ מהמורה שלהם, לשדרג את הציוד הלימודי. עוד משהו שיהיה נחמד זה לפעול למען שידרוג האווירה הבית ספרית. הבית הספר התיכון שלי, שהוא במקרה גם הכי ישן בעיר, נראה לדעתי זוועה. אין בו טיפת מוטיבציה לימודית. ההפך, רק מלהכנס אל הבניין המון חוטפים מגרנה. אז כן, בבקשה תשקיע במבנה הלימודי ובאווירה שהוא נותן.
*הפוסט לא גמור ולא הושלם. הקטע הוא, ששואלים אותי רבות מה הייתי משנה במערכת הלימודית, ותמיד אני נותנת תשובות שונות. אני רוצה לרכז את התשובות שלי למקום מסויים שאוכל לערוך ולעדכן אותו בקלות. כמו כן, הייתי שמחה לשמוע גם את ההצעות והדעות שלכם בעניין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: