אני הולכת בשביל לא ברור, הכל חשוך סביבי. אני שומעת לחשושים בכל מקום. אני רוצה לדעת את הפתרון לבעיה, אני רוצה לדעת מה לעשות. אני מתיישבת, מיואשת, על הריצפה הקרה. לפתע הצלילים מתחלפים בצלילי עינויים- צרחות, מקדחות, רעמים, שוטים... הכל מתגלגל אליי, חודר לתוכי, כל הפחד והכאב. אני קמה ומתחילה לברוח, מנסה לרוץ כמה שיותר מהר, אבל הם תופסים אותי. אני רואה אותם בכל מקום. מלחמה, דם, סבל, כאב, חיים חסרי כל משמעות חולפים בעיניי מעוותים וחסרי כל רחמים.
"בואי..."
לא, אני מפחדת. אני לא רוצה. כואב לי. בבקשה תלכו, בבקשה תעזבו אותי בשקט, בבקשה תנו לי לצאת מהסיוט הזה.
"בואיי!!"
משהו תופס בי ברגליים, אני נופלת. מאחורי מזדחל הנחש. "בואיי.... בואיי..."
לא!!!!!!
מסור. הוא עומד מולי מחזיק בוא, צליל המסור המופעל קופא אותי, אני כבר לא מצליחה לזוז.
זה יהיה כואב נכון?
אני אסבול, אני יודעת שאני אסבול.
אני לא רוצה לסבול!!!
שקט. הכל עבר. אני עכשיו בחלום הבא, והסיוט מאחורי. אני בשדה ערפילי, הכל מכוסה דשא, אין פרחים. ומשעמם לי. אני קמה ומתחילה לטייל. אני הולכת והולכת, והכל אותו דבר. אני מתחילה להזכר בבעיה, שאני כל כך רוצה לדעת את הפתרון לה.
"אני סקרנית..."
מסור שוב.
אני אסבול נכון? זה יהיה כואב נכון?
הינה הוא מתקרב אליי.
ומה אם...?
זה מפחיד. אני מתחילה ממש אבל ממש לפחד.
אני זוכרת פעם שמישהו אמר, שאין מה לפחד חוץ מהפחד עצמו. אבל היי, הינה פה דוהר לעברי מישהו פסיכי ומפחיד עם מסור, והוא הולך להרוג אותי. אני יודעת שכן, כי זה החלום שלי. אבל רק רגע... אם זה החלום שלי, יכול להיות שאני בעצם זאת שהזמנתי את זה?
זהו זה, עוד כמה סנטימטרים, אני כבר רואה אותו מבעד לערפל.
מה זה כאב בעצם? מהו סבל? אני אני בהכרח אסבול?
"בואיי..."
אני לא יודעת מה אני עושה, אבל בפעם הראשונה אני עושה דבר מטורף- אני רצה לעבר המסור. וזה מפחיד. הינה הוא מונף, והינה הוא מנסר אותי, ואני שומעת את עצמי צורחת ומרגישה כל טיפת וטיפת כאב. הדשא מתמלא בדם שלי וביסורים שלי, ואני מתחרטת על הכל. אני מתה.
כשהייתי קטנה, הייתי מדמיינת לעצמי איך זה למות. סתם, מתוך סקרנות. הייתי מדמיינת איך הייתי מתחת לקבר, ומעליי בדידות ושתיקה נצחית. אני לא חיה עוד, אני לא יכולה לעשות יותר כלום, לנצח. זה הפחיד אותי, אז עם הזמן הפסקתי לדמיין את זה.
והינה אני שוב פעם, באותן דמיונות. אני מתה. אני בחדר המתים, מנוסרת כולי לחתיכות, ומנסים איכשהו לחבר אותי יחד. אני הרי רוצה להיות יפה להלוויה שלי. ואחרי הרבה מאמצים, הם עושים אותי יפה. הם נושאים אותי אל בית הקברות, ואני מורדת למטה ונקברת.
דממה.
אני תוהה איך זה שאני מתה, אבל עדיין מרגישה כל כך חיה. אני חושבת על כל היסורים והכאב שעברתי, ותוהה מה עכשיו. הדממה והשתיקה מסביבי נדמות כאין סופיות, ואני מרגישה כאילו אני שוכבת בקבר לנצח.
"בואיי..."
הכל עדיין חשוך, אבל התחושה בגוף מתחילה לחזור אליי.
"בואיי..."
אני מצליחה להרגיש את הידיים.
"בואיי..."
אני מרגישה את הרגליים, אני מתחילה ללכת.
אני מגיעה לדלת. על הדלת עץ גדול, סביבו נחש עם רגליים. הנחש מגיש לי תפוח, אני לוקחת אותו ומצליחה לפתוח את הדלת. אני נכנסת לגן גדול ויפה. אני מטיילת בו, מוקסמת מכל היופי והצלילים והריחות. אני מרגישה עכשיו כל כך שמחה ובטוחה. לפתע עיניי נתקלות באישה יפה ואדמונית. היא מחייכת אליי ואומרת-
"זה מדהים לאן הסקרנות יכולה להוביל אותנו, נכון בתי?"
אני לא יודעת מי זאת, אבל אני מרגישה קרבה מדהימה אליה. היא לוקחת אותי לשדה עם המון פרחים יפים, ושם יש כיסא ושולחן ועל השולחן המון פירות וממתקים ותה. זה קצת מוזר אבל אני מרגישה שזה מושלם. שתינו מתיישבות ליד השולחן, שותות תה ונהנות מהמתוק.
"אני רוצה שתסתכלי מאחורייך" אומרת האישה ומכוונת עם ראשה קדימה, לאות שאפנה את ראשי.
היבטתי וראיתי מפל שמתחלק ל7 בריכות קטנות, חלקן חסומות בטחב וצמחי מים אחרים ולכן לא זורם אליהם הרבה מים. אני ניגשת אל המפל ומפנה קצת מעבר למים באחת הבריכות החסומות. יד מונחת על כתפי.
"את יודעת מה זה, נכון?" שואלת האישה.
"כן. אני זוכרת את זה. בריכות המים מסמלות את הצ'אקרות בגוף." עניתי.
"נכון מאוד. הצ'אקרה ששיחררת כרגע, היא צ'אקרת הלב. בשביל לשחרר אותה, צריך לדעת להשתחרר מהפחדים הכי גדולים שלנו."
היא הביטה בי בעיניה רומזות, והרגשתי כאילו הבנתי משהו, אבל עדיין לא הייתי בטוחה מה.
"אז בעצם, שחררתי את הפחדים שלי?" שאלתי.
"נכון, אבל כמובן לא בזכות זה שפינית את הצמחים בשביל המים. את השתחררת מהם בדרך לכאן." היא ענתה.
חשבתי לכמה דקות למה היא מתכוונת, ולפתע נזכרתי בעובדה שמתישהו, אני כבר לא זוכרת בכלל מתי ואיך זה קרה, אני עשיתי דבר מטורף שסבלתי ממנו הרבה.
"אני חושבת שאני מבינה למה את מתכוונת, אבל אני לא חושבת שזה היה דבר טוב להתעלם מהפחד הלגיטימי שלי ולעשות את הדבר המטורף שעשיתי. הפחד הזהיר אותי ואם הייתי מקשיבה לו, אולי לא הייתי סובלת כמו שסבלתי. לא הייתי מתפרקת לחתיכות ומתה."
האישה צחקה.
"יקירתי, הפחד הוא יועץ חכם! אבל תזכרי שמי שמחליט בסופו של דבר, זאת אך ורק את. יש סיבה לכך שסבלת והתפרקת, יש סיבה לכך שבכלל לקחת את הסיכון, הלא כן?"
"חשבתי... חשבתי שזה יוביל אותי לפתרון"
"האם זה הוביל אותך?"
שוב שתקתי לכמה דקות.
"הייתה לי בעיה."
"הייתה לך בעיה."
"רציתי... לדעת... הייתי סקרנית. רציתי לדעת את התשובה"
היא חייכה.
"אז באת לפה בשביל לשמוע?" היא שאלה במבט יודע הכל, תהיתי אם בכלל צריך לענות לה.
"כן, אני רוצה עדיין לדעת."
היא התחילה לצחוק שוב.
"ביתי היקרה והאהובה, בואי אני אשתף אותך בתשובה! בואי, אספר לך סיפור. מראשית הזמנים, מראשית העולם,התקיימו וחיו טיפשים. הטיפשים האלו תמיד העדיפו להקשיב לסקרנות, ולא לפחד. הטיפשים האלו הלכו לכל אותם המקומות האסורים, חצו את כל אותם הגבולות, ולאורך כל הדרך הם סבלו רק למען מטרה אחת- הדעת וההצלחה. היו גם כאלו שהקשיבו לפחד, והם נשארו בטוחים והצליחו לחיות חיים פחות או יותר שקטים. והם תמיד אמרו לטיפשים להזהר, כמובן שהטיפשים לא הקשיבו. אבל מדי פעם, לעיתים נדירות, טיפשים מסויימים הצליחו לשרוד, והביאו לאנושות את מתנת הדעת שהם הצליחו להשיג. ולמרבה האירוניה, טיפשים אלו הוקרו כגיבורים, כמחוננים, כגאונים- כמעט לכל דורות האנושות. התשובה, בתי, תמיד תוביל אותך לסבל. אבל אם תמצאי את הסבל כהקרבה ראויה, הוא יוביל אותך לחוזק ולחוכמה. הוא יוביל אותך מעבר לגבולות, אל עבר ההצלחה, בדרך חשוכה ולא ברורה, לגן הזה."
"ואמצא אותך שוב?"
"אני תמיד פה, איתך. אני אקרא לך בכל פעם שתהיה לי תשובה עבורך."
הרגשתי יותר טוב. לא הפריע לי להקרא טיפשה. גם הסבל והכאב פתאום לא מאיימים כל כך. העובדה שהיא פה, ואפשר להגיע אליה, ניחמה אותי.
"אני אחפשך אותך בכל פעם שאצטרך, ולהבא לא אפחד. אני אחזור."
היא חייכה בעדינות אליי, ושמה יד בעדינות על הלחי השמאלית שלי, וזה היה מאוד נעים.
"ילדה שלי, נהיית חזקה יותר. אל תפסיקי ללכת, עד לפגישתנו הבאה."
האור התחיל למלות את כל כולי.
התעוררתי בחדר לבן. השמש התחילה לזרוח, ויכולתי לשמוע את הציפורים מתעוררת מבעד לחלון.
חייכתי, אני שוב חיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: