אחרי חודש ושבועיים של אישפוז במחלקה נפשית, קיבלתי הרבה תובנות, הרבה הקלה נפשית- אבל המצב הפיזי הולך ומדרדר. לסכם במשפט אחד, נהיה לי קשה לחיות. אפילו אכילה ונשימה מרגישים לי קשים, מהבחינה שהם לוקחים ממני המון אנרגיה אבל אני עדיין מסוגלת לבצע אותם פשוט אני לא מסוגלת לאכול הרבה, לנשום מהר מאוד או עמוק מאוד- דברים כאלה כבר ממוטטים אותי. ובתוך כל זה, עדיין קיימת ממני ציפייה מהסביבה הקרובה "לקחת את עצמי בידיים", וקשה לי להסביר שהמצב כבר הדרדר מעבר לנקודה שאני כבר מסוגלת להתמודד איתו בעצמי. אני מנסה, ברור שאני מנסה, אבל זה מאוד קשה ואני מרגישה שאני חייבת תמיכה נוספת מעבר למה שנותנים לי.
עכשיו, כל הרופאים שביקרתי בהם ומטפלים בי סבורים שהכל ממצב נפשי, וקיבלתי את זה לתקופה מסויימת. אבל אם זה מצב נפשי, למה ההדרדרות הפיזית שהחלה עוד לפני האשפוז רק מחמירה? למה עם ההקלה הנפשית לא באה גם לפחות הקלה פיזית?
אני מרגישה בכללי נהדר, באמת. אני שמחה, יש לי חברים, כשאני מוצאת את הכוח אני גם פעילה. יש לי מצב רוח טוב בדרך כלל, אני רגועה יותר משהייתי לפני חודש. אבל התשישות הזאת מחרפנת אותי.
אני מרגישה כאילו אני נושאת אבן בתוך החזה. אני מרגישה כאילו כל יום אני מתעסקת במינימום עבודת אדמה ישראלית של שנות ה30. אני מרגישה כאילו אני נוזלת, כאילו השרירים שלי הם הכי קטנים וחלשים בעולם. לפעמים קשה לי להשאר ערה, אני נרדמת בעל כורחי- ואז שאני מנסה להעיר את עצמי, בשנייה קטנה של הכרה, אני מתעוררת לתוך חלום שהוא קופי של המציאות, למרות שזה חלום. ולכן קשה לי להבין שזה חלום בהתחלה, כי זה באמת נראה ומרגיש כאילו התעוררתי, עד שדברים הזויים מתחילים לקרות ואני קולטת שזה חלום. ולוקח כמה חלומות כאלה, והרבה הרבה מאמצים, עד שאני מתעוררת סוף סוף בצורה אמיתית. ואז אני מרגישה נוראי, ואני שוב מתחילה לפול לשינה, ושוב קשה לי להתנגד ולוקח לפחות שעה לעבור את כל המלחמה הזאת כדי להצליח לקום.
היום זה קרה, ונשברתי סופית. התחרפנתי. הגוף שלי התחיל לפעול מבעד עצמו- קמתי, קפצתי, רצתי ברחבי הבית ונתקלתי בקירות וחפצים ונפלתי שוב ושוב ושוב קמתי וחוזר חלילה. מזל שאבא שלי היה בבית והיה לו את הכוח הפיזי להחזיק אותי, כי לא הייתה לי שליטה עצמית בכלל. ההכרה הייתה, השליטה לא. זה היה במציאות, אבל זה הרגיש כמו חלום. מלחמה- אני רוצה לקום, אבל הגוף דורש לישון. הכל מבולבל, הראש מסוחרר, אני רואה הכל אבל לא שולטת בכלום. זה כמו להיות צמח, רק זז. אני מרגישה נורא, נורא נורא נורא.
זאת הדוגמא הכי חזקה שאני זוכרת לגבי המצב שלי. זה מתבטא גם בדברים אחרים שבהתחלה לא שמתי אליהם, כי חשבתי שזה מרצוני או טבעי- חוסר היכולת ללמוד, חוסר היכולת לקום בבוקר, חוסר היכולת להצליח ללכת לישון. מה זה חוסר יכולת? זה שאתה יודע שאתה צריך לעשות משהו אבל לא מצליח להביא את עצמך לעשות את זה. אם אתה מצליח, זה אחרי הרבה זמן של האשמות ושיכנועים עצמיים, וכשאתה מצליח אתה מרגיש כאילו אתה בכלל הולך לשדה קרב ולא נניח לפתור תרגילים במתמטיקה או מתכונת בספרות (טוב אני מניחה שחלקנו ירגישו שאין כזה הבדל). זה כאילו לגוף ולתודעה שלך יש מחשבות שונות לגמרי- אתה יודע ואתה מרגיש שאתה מסוגל לעשות משהו וזה לא כזה נורא, אבל הגוף פשוט מסרב וטוען שאתה לא מסוגל. סוג של סכיזופרניה, YOU KNOW.
במיוחד שמתי לב לתנועות קטנות ולא נשלטות של הגוף שהוא מתחיל לפול לתרדמה, כאילו אני כבר בכלל באמצע השינה. זה קורה קצת גם כשאני סתם מרגישה מנומנמת והגוף חושב שלא משנה איפה אני נמצאת ומה אני עושה עכשיו- אני יכולה להרדם בשקט. זה גאוני פשוט. ושאני מתנגדת, הראש מתמלא בכאלה סרטים... כאילו לא משהו רציני, אבל אני מרגישה כל כך רע והתנועות הלא רציונאליות מתחזקות וכשאני מנסה להחזיק את עצמי עם טיפת השליטה העצמית שנשארה לי אני מתחילה לבכות או לצחוק והראש מתחיל להסתובב ואתה מרגיש כמו על המתקן הכי הזוי בלונה פארק ואתה חושב לעצמך "אלוהים תוציא אותי מזה לפני שאני מאבדת את עצמי לגמרי ושוב יכעסו עליי".
אנשים חושבים שזאת האישיות שלי, כל הדברים האלו. קשה להסביר כי אני לא מבינה חצי מהדברים שקורים לי, לפעמים אני חושבת שיכול להיות שאני באמת עושה את כל זה כי אני רוצה הבעיה היא שאני לא יודעת בכלל למה. ניסיתי לחשוב על זה, לתת כל מיני סיבות, לטפל בכל מיני פרספקטיבות שמצאתי כפגומות- ובכל זאת זה נשאר. התחלתי לראות את החיים כטובים יותר, שמחים יותר. הפחד והאכזבה מתחילים להעלם, אני מרגישה יותר בטחון ואהבה כלפי אנשים. אני צוחקת ומבלה. אני מאמינה בעצמי. הדבר היחיד שעדיין נשאר לא פתור- למה אני לא מסוגלת "לקחת את עצמי בידיים"? למה יש מצבים בהם אני פשוט לא מסוגלת לקום ולעשות את מה שאני צריכה לעשות? אני מדברת על מצבים בהם אני מרגישה שהדבר היחיד שאני מסוגלת לעשות זה את הפעולות המינימאליות הנחוצות- לשכב, לאכול, ללכת לשירותים, לנשום. לפעמים אני מנסה להתאפק מהאכילה וההתפנות למען השכיבה והנשימה. לפעמים אני מרגישה טיפה יותר טוב, ואני מסוגלת להיות מול המחשב הנייד, לשמוע מוזיקה, לקרוא או לראות טלויזיה אבל רק לזמן מוגבל. זה לא באמת מה שאני רוצה לעשות- אני רוצה ללכת לים, לבריכה, לחדר הכושר, לטייל, לבלות עם חברים, אפילו ללמוד קצת בספריה... אבל זה נראה קשה כמו לסחוב פיל על הגב. משהו בי מונע ממני לקום ולעשות את זה, הוא אומר לי להשאר תקועה איפה שאני ולעשות רק את הדברים המינימאליים בחיים.
זה בלתי נסבל, ומאוד מביך. אני בת 18, עוד מעט 19. אני אמורה בכלל לעבוד, לבלות, ללמוד, לטפל בבית. אני לא מסוגלת לעשות מזה כלום. אני סתם שוכבת סרוחה על המיטה שלי, מתגלגלת בין חלום למציאות. זה במקרה החמור, במקרה הטוב אני מצליחה ללכת לכל מיני מקומות אבל לוקח לי המון זמן להתאושש מזה.
ואני מוכנה לקבל את זה שזה נפשי. לפעמים אני מתעקשת שזה פיזי, רק כי אולי אז אנשים יקחו את הקשיים שלי יותר ברצינות, ואקבל יותר תמיכה. אני משקיעה בעצמי מעל ומעבר איך שאני יכולה, אבל כשאני מתמוטטת שוב אף אחד לא מאמין לעד כמה קשה לי. כולם דוחקים בי לעמוד שוב על הרגליים, בלי להבין שבאמת אין לי את הכוחות לעמוד עליהם. והרופאים מתעלמים מזה, ככה זה מרגיש לפחות. כי הכל נראה בסדר אצלי, ואין להם שום פתרון בשביל חוץ מלנהל אורח חיים בריא ולהרגע. אבל אני רגועה, וכרגע אני לא מצליחה לנהל אורח חיים בריא לא כי אני לא רוצה- אלא כי אני פשוט נכה. אני לא יודעת אם הקושי הזה ממשהו פיזי, או נפשי, אבל העובדה היא שהקושי הזה קיים והייתי שמחה אם אנשים היו טיפה יותר מבינים ועוזרים. נמאס לי לשמוע, "אז מה את רוצה שאני אעשה? איך את רוצה שאעזור לך?" אני רוצה שתעזרו לי לקום על הרגליים, כי רק להגיד לי לעשות את זה לא עוזר! אתם לא קוסמים, מה שאתם מציעים לי לעשות אלו לא מילות קסם, רק להגיד לי מה לעשות והופ אני על הרגליים. תלמדו לקבל את זה שלא הכל תלוי נטו בכוח הרצון, שיכול להוביל אותך להרבה דברים מדהימים, אבל לפעמים אין הכוח הזה. אני זקוקה לכם בשביל שתחזירו לי אותו. אבל אתם עומדים לכם שם, מסתכלים עליי במבט כזה של "אוי איזו מסכנה", ורק ממשיכים לאמר את אותו הדבר:
"הכל אצלך בסדר. זה הכל בראש. זה כנראה בעיה באופי. אם את רוצה לעזור לעצמך, אז תעשי משהו עם עצמך. אני לא יכול לעזור לך בכלום."
ואני? שוכבת מותשת על המיטה, עושה לפעמים כל מיני תנועות מוזרות בגוף בלי כל כוונה, וממשיכה לתקוף את עצמי על הפטתיות שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: