ואני חושבת שבתוך תוכה, היא טיפונת כלבה דו פרצופית 3>
לא רוצה לשפוט אף אחד, הרי אני כמעט לא מכירה אותה
אבל זה פשוט האינסטינקט שלי לגביה. אילו היא הייתה נותנת לי להכיר אותה אולי זה היה שונה.
במקרים כאלה, אתם יודעים, אני דווקא מרגישה שאצלי משהו לא בסדר. אבל אתם יודעים מה? הכל בסדר גמור אצלי, כבר הבנתי. יש אנשים שאני פשוט לא מתאימה להם, וזה סבבה והכל. אבל למה כל כך הרבה מהם חייבים לבוא אליי דווקא בתקופות הכי קריטיות?
אני הייתי רוצה לנער אותם ולצרוח להם בפרצוף- "הי פני תחת! למקרה שלא שמתם לב, אני גם בודדה פה בדיוק כמוכם. למקרה שלא שמתם לב, אני מוכנה לקבל אותכם עם כל הפיגור והפאקים שלכם. למקרה שלא שמתם לב, אתם אלו שמחליטים שאני לא טובה מספיק בשבילכם. תכחישו כמה שתרצו, ראיתי את הסצנה הזאת יותר מדי פעמים בחיים שלי בשביל להאמין לכם כבר. בן אדם שבאמת אוהב בן אדם- לא מתייחס אליו כמו שאתם מתייחסים אליי."
כי אני יודעת מה זה פאקינג לאהוב אוקיי? אני יודעת, הרבה יותר טוב מכל הזונות האלו שיראו לכם שהן כביכול אוהבות אותכן סתם כי יש להן מצברוח טוב. אבל תראו, ברגע שתעשו משהו שלא נראה להן או שיהיה להן חרא מצב רוח, הן ילכו לעשן להן סיגריה בצד ולא ישימו זין עליך. וכל דבר שתעשה בסתר בלב הן יבקרו אותך יותר קשה מכל בן אדם אחר, הן הרי רגילות לעשות את זה לעצמן. הם ילכו ויבכו למי שצריך ואתה? תלך להזדיין אתה, איך אתה מעז לדבר בכזאת חוצפה כלפיהן. לא אכפת להן שניסית להתחבר אליהן, לא אכפת להן שניסית להיות שם בשבילן עד כמה שיכול, אתה לא מספיק טוב ואתה לא יודע כלום עליהן נקודה. אז לך לעזאזל, אמן תמות, לא יודעת מה.
אז סליחה, אני מעדיפה להגיד בכנות- כן אני אוהבת בני אדם, ותאמינו לי אני יודעת לאיזה זוועות הם יכולים להגיע בהינף עין. למרות הכל אני אוהבת, כי אני יודעת שהעולם גדול ולא רק קיימים בו אנשים רעים. אבל אני גם יודעת שאני לא חייבת לבוא עכשיו בחיוך מרוח על הפנים ולנשק לכל לחי שנמרחת לי על השפתיים בברכות "בוקר טוב נשמה" ו"מה קורה מאמי". אני? אני אוהבת להראות את האהבה שלי בחיוך חם, בחיבוק, בלהקשיב לבן אדם ולנסות לעזור לו, לשחק עם אנשים, לדבר איתם. אני אוהבת אותכם, תבינו את זה, אפילו שאתם עושים לי רע ולפעמים אני נגעלת ממכם. אבל זה קורה רק שדוחים את האהבה שלי, ומתייחסים אליי בחוסר כבוד. זה גורם לי להרגיש בודדה וחסרת ערך, וזאת באמת הרגשה נוראית כולנו יודעים. אפילו אתם, ובמיוחד אתן. אז אם אתן יודעות מה זה, בבקשה תפסיקו לעשות את זה לאחרים, אחרת תפתחו מעגל סבל עצמי שלא נגמר- פגעו בכן, שפטו אותכן, ואתן מרשות לעצמכן לפגוע ולשפוט אחרים (שבכלל רק ניסו לבוא ולהתחבר איתכן, לאהוב אותכן ולהיות שם בשבילכן. תפרשו את זה איך שתרצו, אני לא משקרת, אם הייתן נותנים לי את הצ'אנס הייתן רואות), מה שגורם להם לעשות את אותו הדבר בחזרה.
אני מבינה שלא כל אחד צריך את האהבה שלי. אבל אני רואה בעיניים (או במקרה שלנו, בלוגים) כשבן אדם מרגיש בודד. ואני גם יודעת כמה קשרים וירטואלים, עד כמה שהם לא פנים אל פנים, הם לפעמים בדיוק מה שצריך בשביל לפרוק. ברצינות, לפעמים אני פשוט רוצה לספר את הכל לבן אדם רנדומאלי שמכיר אותי ואת חיי, אבל מצד שני לא כל כך קשור אליהם כמו האנשים שאני פוגשת כל יום. לפעמים אני לא רוצה לפתוח בשיחה עם בן אדם, אני פשוט רוצה שהוא יקשיב לי. ומה לעשות, אינטרנט זה אחד המקומות לכך (פייסבוק לא נחשב).
לכן כואב לי כשאני באה לבן אדם הבודד הזה, ומנסה להתחבר איתו, והוא כביכול זורם אבל בסוף רואים על זה שהוא לא מסוגל להוריד את החומה. פגעו בו יותר מדי וכאלה. אבל הייתי רוצה שהוא לפעמים כן ינסה להביט מעליה ולראות כמה אנשים טובים הוא השאיר מעברה, רק בגלל הפחדים שלו.
אתן יודעות, הפחד הוא גנרל חכם, אבל יועץ גרוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: