קדימה, תתנפלו עליי, אבל זה לא ישנה את העובדה- ישראל גורמת לי למצב רוח רע. רוסיה, המון אידיוטים, אבל המון שלווה נפשית. משפחה, חברים, הרגשתי שאני יכולה לחייך אל העולם ולהתמודד עם הכל, אבל היו קיימים געגועים כי קיים אצלי עוד בית איי שם בעולם. ואם לומר בכנות, הדבר היחיד שהתגעגעתי אליו בבית אלו החתולים שלי, אמא, ומספר חברים. ברגע שדרכתי בישראל, כל השנאה והכעס שנדפו ממני כמעט לגמרי במהלך תקופת שהותי ברוסיה לפתע פתאום עלו כגל גדול וסוער והציפו אותי. כל מבט שנראה לי ישראלי גרם לי לרצות לרצוח מישהו, בחזרה הביתה לרכבת שיכולתי לשמוע את המוזיקה המזרחית של עוד בחורה ריקנית הרגשתי שאני רוצה לזרוק אותה מהחלון, שתשמיע את המזרחית לפסי הרכבת. כל דבר קטן שלא הסתדר לי, כל מבט או צליל של הערה מההורים, הכל גורם לי לכאב ראש ורצון שכל המדינה הזאת פשוט כבר תתפוצץ. במיוחד הצלצול של בתי הספר... אוח כמה שהוא גורם לי לבחילה. אפילו שכבר גמור גמרתי עם הזיבול הזה, אני עדיין חושקת כל כך בסיומו של הדבר המיותר הזה. לא משנה לי מה יעשו איתו, העיקר שהוא יפסיק להתקיים בצורה שבה התקיים כפי שאני זוכרת אותו. הכל כואב לי, החום עולה, יש לי בחילה, רק מלהקשיב למילה הזאת - "בית ספר". לא, לא. המילה הזאת חייבת להמחק מהשפה, הדבר הזה חייב להפסק מלהתקיים.
אני מתגעגעת להרגשה שהכל יהיה בסדר, שאני פשוט צריכה להמשיך לנשום ואז שום דבר כבר לא משנה. בישראל הכל כל כך לחוץ, ההרגשה של כוננות יתר מציפה אותה ואת כולם. אני פשוט לא מסוגלת יותר לשאת זאת.
יהודים הם עם חכם, אבל למה הם היו חייבים לבנות מדינה במקום כל כך נוראי? בגלל קודש? חה, קודש הוא יחסי. זה לא משנה אם ירושליים תהיה פה או באירופה, מה שהופך אותה לקדושה הוא בעיקר יחס האנושות אליה. למה בניתם את הארץ הזאת פה? לשם מה נלחמתם? במה יש לנו להתגאות פה? בזה שאנחנו מחזיקים צבא עם מפציצים וכלי נשק אטומים?
גנרל, הטנק שלך הוא מכונה. החייל שלך אנושי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: