טוב זה לא סוד, כולנו מרגישים את זה בצורה כזאת או אחרת. חלקנו יותר חזק, חלקנו כמעט וכלל לא. מה לעשות שלא חייבים להיות סופר סטארים או הומוסקסואלים בשביל להרגיש מיואש ולחוץ מהציפיות, המבטים והשאלות לגבי חייך.
כשהייתי ילדה זה דווקא לא הפריע, נהנתי מהריגוש של להוכיח את עצמי... אבל לאט לאט התחלתי לצבור דעות ורצונות עצמיים לגבי מה אני רוצה לעשות ובעיקר איך, וכל פעם שהתערבו זה הרגיש לי מיותר ומלחיץ- עד כדאי כך שבסוף בחרתי לא לעשות כלום ורק לצרוח על אנשים כל היום.
מה שהכי עצוב, שאני בעצמי המון פעמים מתנהגת ככה כלפי אחרים, כי לא יכולתי לעלות על הדעת עד עכשיו עד כמה זה לא בסדר.
אנחנו חיים במדינה שבה כביכול כל אדם חופשי לחיות כפי שהוא ירצה, אבל בשביל באמת לממש את החופש הזה צריך לעבור הרבה מכשולים מצד הסביבה ש... גם בעצם רוצה את אותו החופש, אבל מצד שני גם "דואגת לנו". אבל מה הוא הגבול בין דאגה לבין התערבות-יתר בחייו של בן אדם שכבר נחשב לעצמאי? אם תשאלו אותי, ההתעניינות הרגילה בארץ היא כבר התערבות יתר. כן, אתם יכולים לצאת עליי ולהגיד שאני צריכה להגיד תודה על זה שבכלל מתעניינים בי, אבל תאמינו לי שכפי שלכם זה מייאש שבכלל לא מתעניינים בכם- בשבילי ובשביל אחרים זה מייאש שמתעניינים בנו יותר מדי. לאף אחד זה לא כיף לחיות בהרגשה שהאח הגדול תמיד פוקח עין, וזאת תכלס ההרגשה לכל אחד שמתלונן שהוא מקבל יותר מדי תשומת לב. זה לא אומר שהוא בכלל לא מעוניין בה כן? אבל במידה!
הכל במידה רבותיי, בבקשה.
אני רוצה שישאלו אותי "איך עבר עלייך היום" ו"מה תרצי לאכול לארוחת הערב", אבל אני לא רוצה שזה ימשך ל"למה לא עשית את זה ואת זה" (או לחלופין "מתי את מתכוונת לעשות את...") או "עד מתי את תשבי על המחשב" וכמובן "תלכי מיד לישון" (ואני בת 19, כן?).
זה פשוט מרגיש אובססי משהו, אפילו שאני גרה עם האנשים באותו בית כל חיי או בוחרת להשאר איתם כל חיי. עזבו, זה לא אובססי, זה פשוט חטטני ומעצבן. במיוחד!! כשאנשים חושבים שמותר להם לשבת ולצפות שאעשה משהו עם החיים שלי. אז צר לי להודיע, אבל החיים שלי הם שלי וכפי שאתם שונאים שאני אומרת לכם מה "כדאי" לכם לעשות אותו הדבר תקף גם אליי.
אז באמת, הלוואי ואחרים היו מפסיקים "לעזור" לי לחיות בלי שביקשתי. תקבלו את זה שאני כבר לא ילדה, אני יכולה להחליט בעצמי אם רק אצליח להפסיק למלות את הראש שלי במה שמפריע לי I:
אבל תראו, נכון שאני מתלוננת עכשיו בעיקר על אחרים, אבל באמת שאני יודעת שדברים היו קיימים מאז ומעולם והפתרון הוא לשנות את הגישה שלי ולא לצפות שעכשיו כל העולם ישתנה בשבילי. אני רואה ומכירה את אותם האנשים (ואפילו דמויות) שמצליחות לחיות בלי ששום דבר יפריע להם- אפילו לא מה שאנשים אחרים חושבים ומצפים מהם. ההפך, לא משנה עד כמה הסביבה חוצה את הגבול בעד כמה מותר לה להתערב, הם בכל זאת מקבלים את זה בברכה ובהבנה. ואני לא יודעת איך לעשות את זה. ויש לי את ההרגשה שאם אני אשאל אני לא אחבב את התשובה שרוב הבעלי ניסיון יגידו לי (במיוחד כי לרובם מפריעים אותם הדברים בלי קשר לגיל ולניסיון).
גודאמט, אני פשוט רוצה לחיות את החיים שלי בלי שאנשים יגזימו עם ההתערבות שלהם בהם, זה כל כך מלחיץ ומייאש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: