אני חושבת שאיבדתי סופית את הרצון להיות נחמדה או אוהבת לאנשים. יש לי לב גדול? פח, לא אכפת לי כבר מאף אחד... אפילו לא מעצמי. אני באמת, כבר לא יודעת למה אני חיה. כל מה שאיי פעם רציתי לעשות, נראה כמו חלום רחוק או פנטזיה שלעולם לא תתגשם או סתם לא שווה כלום. דכאון, להיות עצוב, טייס אוטומאטי, תקראו לזה איך שבא לכם... אבל בתור אחת שפיזית יש לה כמעט הכל, אני מרגישה כאילו כבר אין לי כלום. אני יכולה להסביר את עצמי ולדבר אל אנשים עד העולם הבא, אבל למה זה בכלל מועיל? ברגע שאני עושה דברים שמעצבנים אחרים מתוך ייאוש, הם שוכחים את הכל ואני שוב לבד. לא משנה כמה כולם יתלוננו שהם עושים הכל בשבילי, כאילו שאני אף פעם לא עשיתי למענם כלום, ברגע שמשהו אצלי לא מתאים להם כבר לא יהיה להם אכפת... וככה זה עכשיו, אתם יודעים. אפילו החברה הכי טובה שלי מלפני שנה, שכחה מיום ההולדת שלי... אפילו לכמה שניות של מזל טוב לא זכיתי ממנה. הבן אדם שעליו הייתי אמורה לסמוך הכי הרבה, כבר לא נותן לי את את היכולת לעשות זאת. ההורים שלי משבחים אותי ומיד אחרי זה מתלוננים כאילו אני לוזרית שלא עושה כלום, ואפילו לא מתאמצת. אלו שאפשר לשפוך בפניהם את הלב לכמה שעות, מילא יעלמו מחר וישכחו ממני. אחר כך תוהים, למה אני לא אומרת כלום, למה אני כל הזמן עסוקה עם עצמי...
למה?
כי אני היחידה שיכולה לסמוך על עצמי, וגם כשאני לא מצליחה במשהו... אני היחידה שמחזיקה את עצמי. היחידה שמצליחה לנחם את עצמי פעם אחר פעם, בלי להעלם.
אבל אני לא יכולה לבד, אני בודדה. כל כך כל כך בודדה, וריקנית, בלי כלום. לא משנה כמה ספרים אקרא וכמה אנסה להיות פעילה ושימושית, אני כלום.
איך בכלל יוצאים מזה, אני תוהה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: