Rainbow of Happiness

"הלוואי ואנשים יכלו להעריך אותי יותר" זה מה שאני תמיד חושבת, כי אולי אני עיוורת אבל יש כל כך מעט אנשים בעולם הזה שמראים הערכה כלפיי ורובם אני בכלל לא מכירה פנים מול פנים, ובאיזשהו שלב הם תמיד יסיימו בלריב איתי על משהו ולתת לי את ההרגשה שהם היו הבני אדם הכי נחמדים בעולם שהם בכלל סבלו אותי.
האם אני באמת בכלל לא ראויה להערכה וכשכן מראים לי זאת סתם הצגה בשביל לצאת נחמדים?
גם אם לא, זאת ההרגשה שאיתה אני חיה במשך תקופה די ארוכה. שלא משנה כמה אתאמץ, שום דבר לא באמת יצא לי כמו שצריך, ואף אחד אף פעם לא יעריך אותי באמת בתור מי שאני כי... לא יודעת, אני תמיד מתנהגת כאילו תוקפים אותי, תמיד יש לי מה להגיד, אני מבקרת אנשים יותר מדי, אני עצלנית ובכיינית, וכולי וכולי.
הדבר היחיד שמחזיק אותי זה 2 דברים- אני לא רוצה למות, ואני לא רוצה למות אחרי חיים חסרי משמעות, אפילו הקטנה ביותר. ומכאן נותר לי רק דבר אחד לעשות- להמשיך להתאמץ, ולקוות שמתישהו היום שבו אני אצליח ואוכל להרגיש שבאמת מעריכים אותי, לא משנה מה.