מה שעבר לי בראש ב3 לפנות בוקר לקראת המתכונת בספרות מוגבר (שעברה נורא ואיום, היה לי כזה התקף חרדה [ראשון!!!] שחשבתי שהינה, תכף אמות 
):
ואחרי שני שאני יושבת
זה מה שאני חושבת
ולא עולה בדעתי
שכל זאת בדעתי.
כי המבחן הזה לא בודק
הוא קובע, הוא מודד.
האם הג'ירף יעוף עפיים?
והתיקן ישחה במים?
ואף מבלי להתלוצץ
האם הדג יקפוץ על עץ?
בכנות?! יכשלו הם ברצינות!
(ואולי כן צליח הג'ירף להעיף כנפיים
והתיקן אכן ילמד לשוט במים
והדג יעלה על העצים...
חהחה, בפיהם האדיבים של החתולים)
נו למה ציפיתי, אין פה ניסים
רצון טוב גם לא תמיד יתאים
רק רציתי הזדמנות, והכל יותר בעדינות
להצליח בגאווה עם יכולתיי
מבלי לחוש בושה עם אנושות חסרונותיי.
אני לא מתיימרת להיות פואטית, זה באמת פשוט מה שעבר לי בראש. כן, הקטע עם הג'רפות והתיקנים הם בצחוק, זה לגלוג על הכלבה הזקנה שקוראת לעצמה "מערכת חינוך". תתעורי כבר למאה ה21 ביץ' 
אני שונאת את זה, אני לא מסוגלת להתמודד עם זה. אני רוצה לברוח, ברצינות שאין לי את הכוח. החרא הזה יוצא לי כבר מכל החורים. פאק איט אל.
אבל לפחות יש לי עמית אמת אחד בחזית הזאת! חה! אני לא לבד, ואני כל כך מוקירה תודה על זה, כי כשאתה לבד הכל קשה יותר פי אלף. אתה מרגיש כמו מקק, אתם יודעים, כמו אצל קאפקא. לעזאזל עם קאפקא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: