יש לי יותר מדי בלוגים

הקטע המצחיק הוא, שבתכל'ס אין לי שום סיבה לשנוא את עצמי ולהלקות את עצמי על החרדה שלי.

וואו, כל כך מוזר להבין את זה פתאום.

זה לא משהו שיש לי שליטה עליו. זה לא משהו שהבאתי על עצמי בכוונה או מרצון, זה לא משהו שידעתי שיתפתח אצלי. אני לא אשמה. גנים, נסיבות סביבתיות, טעויות בשיקול דעת של ילדה קטנה, כל מיני גורמים אחרים, אלוהים יודע מה יצר את היצור המעיק הזה, אבל זה שלא בחרתי את זה וזו לא אשמתי זו עובדה, ועוד עובדה היא שאני מנסה באופן מודע להיאבק בזה ואם אני לא מצליחה לפעמים זה לא משהו שאני צריכה לשנוא את עצמי עליו.

אני עדיין מתעבת את הדבר המגביל והמגוחך הזה... כמה רחוק הייתי מגיעה בלעדיו..