23.10, 20:16

תמיד קשה לי להגיד מה שלומי באמת. אני נהנת, טוב לי שם. כולם שמחים שאני בקורס קצינים ו"כמו שסיגל אמרה- ידעתי שכל מה שכבר היית, טמון בך ורק מחכה לצאת". אבל אני כאן מתוך מטרה לברוח, וכבר השגתי אותה. מתי כבר אבחר מרצון ולא מהרגל או מהכיוון לשם אני נושבת? הרי ברור לי שהחוויה הארוכה הזאת היא הסחת דעת. אני מתפתחת כאן כבן אדם, אבל לא מספיק, לא באמת. מצאתי לי תחליף לטלוויזיה שאני לא מספיקה לראות יותר. אם אני אכריח את עצמי לטבוע באחריות, האם הלבד הזה באמת יעלם? האם התחושות הקשות שיש לי כל כך הרבה שנים, יתחילו להעלם באמת, ולא רק עד ההסחה הבאה? אני עוצרת לשנייה את הקייטנה הזאת ומרגישה שהכל עדיין שם, מחכה. עם הטלוויזיה והאוכל והמילים והמנטרות. זה לא תהליך פנימי אמיתי. זה כיסוי תחת, לא ניקיון. כנראה שאני פצצה מתקתקת שוב. מחייכת לעבר כל מי שאומר לי "כל הכבוד, זה היה ברור. אל תפרשי!"
השקט הזה לא מושרש בי עדיין. אני עדיין לא מרפה מעצמי, ולא מרפאת.