psycho

***
הימים האחרונים לפני האסון הגדול היו מגוחכים עד אימה ובעלי קצב רצחני.
נראה היה כי 24 שעות הפכו במעשה קסם זדוני לפחות מעשר דקות וכל יום היה עובר בהינד עפעף.
השמיים כחולים לרוב היו צהובים כמעט ונראה היה כי השמש הופכת באיטיות לגדולה וחמה יותר,החום עצמו היה בלתי נסבל וגרם לאנשים רבים להלך ברחוב חסרי בגדים לחלוטין,לא מתביישים ועונים לשאלות המופתעות של אותם אנשים שאפילו בימיהם האחרונים שמרו על התנהגות אנושית בסיסית בנהימה עצבנית ובסינון מהיר מבין שפתיהם הדקיקות והיבשות כי בגדים והגיינה אינם משנים יותר,במילא בעוד כמה שעות כולנו נמות.
ישבתי לבדי על ספסל ברחוב וחשבתי לעצמי.
צבעו של הספסל היה כחול כמעט חדש ושלט קטן בכתב יד עצבני היה תלוי על הספסל ואמר:
"זהו הספסל האחרון שנצבע ויצבע בעולם."
ציחקקתי לעצמי,אז אני יושב על הספסל האחרון שנצבע חייכתי בעוד מחשבות מהירות עוברות בראשי.
השמיים הפכו באיטיות לאדומים יותר ויותר והחום הפך אפילו יותר בלתי נסבל,צרחות אחדות של אנשים נשמעו ובונקרים עצומים שהיו אמורים להגן על פני האנשים מהסוף נסגרו ונאטמו,כשבתוכם אלפי אנשים המצפים לכדור האש הגדול שהיה אמור להרוג את כולנו.
אבל אני ישבתי שם,מצחקק לעצמי,מביט באנשים ההיסטריים,מסרב להיתחבא מהמוות.
כי ידעתי.
ידעתי שזה הסוף.
וידעתי שדלת ברזל וחדר מתחת האדמה לא יצילו אותי ממנו.
וידעתי שאני פשוט לא מפחד,שאני מוכן.
ואז,כמו מלאך משמיים,היא הגיעה.
היא יצאה מאיזה סמטה באמצע הרחוב,שערה סתור ועיניה הכחולות דומעות.
והיא הייתה כ"כ יפה.
היא הבחינה בי תוך שנייה,ורצה לעברי בידיים פשוקות לחיבוק.
ואז,בעודנו מתחבקים את החיבוק האחרון שלנו.
התיישבנו בפעם האחרונה על הספסל האחרון שנצבע בעולם.
וישבנו שם,דומעים.
וחיכינו לסוף.
שני אנשים מאוהבים,ספסל אחרון שנצבע בצבע כחול.
וכדור אש שמתקרב במהירות על טבעית.
ולשנייה אחת אור גדול-גדול ולבן-לבן.
ומיד אח"כ,חושך.