...והבלוגרית הזאת היא אני.

"לדעת שאתה מחכה למשהו, אבל לא לדעת למה בדיוק. להבין, באיחור, שאין למה לחכות. כבר הגעת." – יאיר לפיד, "להיות בן 22", 7 ימים של השבוע.

השנה לא כל כך התחשק לי לחגוג יום הולדת. גם שנה שעברה לא התחשק, ברגע האחרון הצטרפתי למשהו שכבר היה מאורגן, ובסוף היה כיף. שנה שעברה לא התאים לי להיות בת 21. השנה, 22 נשמע כל כך גדול.

21 זה... זה חיילת משוחררת. זה להיות עוד קצת מבולבלת, וזה בסדר, את בת 21, הרגע השתחררת. עכשיו ימלאו לי 22. זה כבר אישה כזאתי, מבוגרת, שכבר צריכים להיות לה מין חיים כאלה, מסודרים, או לפחות שהולכים לאנשהו.

יש תכנית, מאסטר-פלאן. אני רוצה לעבוד עוד, ואז לטייל הרבה. אבל גם אלה רק תירוצים, רק תכניות שמסתירות את העובדה שאין לי תכניות, אני לא יודעת לאן החיים שלי מתקדמים ומה אני רוצה לעשות בחיי, אז לנדוד בעולם נשמע לא רע.

כל החיים שלי תמיד רציתי להיות "גדולה", להתבגר, להתקדם, להגיע. אפשר איכשהו להגיד שעכשיו אני כבר פה, אני גדולה, בת 22 עוד שנייה, אבל אין כאן שום מהות או משמעות. כשאני מסתכלת במראה יש שם אישה, כבר לא ילדה קטנה או טינאייג'רית מבולבלת, ולפעמים זה קצת מרגיש כמו תחפושת. עוד איפושהו מנסה להיאחז בילדות, כי אני עוד צעירה, אני לא צריכה למצוא מקצוע וללמוד ולהתמסד ולהקים בית בישראל, אני יכולה לעשות כיף, לחיות את החיים שלי, כמו ילדה שמשחקת בחצר בחופש הגדול. כל התיכון חיכיתי שהוא ייגמר וזה יגיע, בצבא חיכיתי שאשתחרר וזה יגיע, ועכשיו אני רק רוצה להישאר צעירה וחופשייה.

"Life is what happens to you while you're busy making other plans" – ג'ון לנון.

אני חושבת שהחיים האמיתיים כבר כאן. כשהייתי בצבא יכולתי לומר לעצמי שאלה לא החיים האמיתיים, זה צה"ל, והכל יתחיל כשאשתחרר. עכשיו אני כבר פה, ורק מנסה למצוא יעדים חדשים לשאוף אליהם, משהו חדש שיעכב אותי ויגרום לי להרגיש שאני חותרת לאנשהו, שעכשיו זו סתם השהייה עד שהדבר האמיתי יגיע. כי מה אני כבר יכולה להגיד לעצמי, שזה-זה הדבר האמיתי ואין לי מושג מה לעשות עם זה?

אז אני לא קונפורמיסטית, אני לא אמצא סתם משהו גנרי ללמוד כדי לבזבז עוד 3 שנים בציפייה לסוף ואז אעבוד ואעשה ילדים ואמות. אני כן רוצה לחיות את החיים כמו שאני אומרת שאני רואה אותם, אבל לא עכשיו. כשאגדל.