...והבלוגרית הזאת היא אני.

בואו ואספר לכם על הטיול השנתי האחרון שלי, טיול"ש י"ב לאילת. אני לא רוצה לספר לכם איך בערב הראשון  פתחתי את הדלת וראיתי את ההוא (ואתם יודעים על מי אני מדברת, כתבתי כבר מספיק פוסטים על אותו "קראש") עומד בחוץ קצת שיכור עם סיגריה דלוקה ביד, איך הבנתי שהוא מעשן אחרי הרבה זמן שאמרתי לעצמי שזה לא נכון (אבל הוא "לא מגזים", לדבריו), ופתאום הוא נראה לי כל כך אחרת. אני לא רוצה לספר לכם איך ביום השני כשהייתי כולי אלגנטית והוא נעלם החלטתי שאני רוצה כבר לסיים עם זה כי אני רק סובלת מהסיפור. לא אתאר את התמונה שלו בראשי, יושב על החוף זמן ארוך, מעשן סיגריה, זורק אותה לים ומתחיל עוד אחת. אני לא אספר איך מאוחר יותר באותו ערב ראיתי כמה שהוא סתם כמו כולם, עושה מה שכולם עושים, מעשן ושותה ורוקד כי זה מה שהחברים שלו עושים, והרי אני שונאת כל כך קונפורמיזם ונמשכת לאינדיבידואליות. לא אזכיר באופן צדדי ביותר איך ישבתי לצידו בתמונה של כל המחזור שלנו ונראינו בתמונה חמודים ביחד. לא אכתוב איך רציתי לעשות מה שלא עשיתי אף פעם עם אף בן ולספר לו שהוא מצא חן בעיניי ושאני יודעת שזה לא דו צדדי, כדי להשיג closure, אבל הוא נעלם לי בסוף הטיול ועכשיו אני מסתבכת עם איך להשיג הזדמנות לעשות זאת אז כנראה שאוותר על הרעיון ואנסה איכשהו להתגבר עליו למרות הכל. אני לא רוצה לספר לכם על כל זה, זה לא הולך להיות מה שאזכור מהטיול הזה, טיול שהיה ברובו הרי כל כך כיפי. אז תשכחו מהפסקה הזאת בפוסט, שארוכה מספיק להוות פוסט קטן בפני עצמה, ובואו נתחיל מההתחלה.

חזרתי אתמול בלילה מהטיול השנתי האחרון שלי אי פעם, בלתי נתפס ממש. באופן מסורתי הטיול הזה הוא לאילת, נראה לי שזה ככה בהרבה בתי ספר- זה הכי רחוק שאפשר להגיע מכאן. לא הייתי באילת מגיל 11 ויש לי רק זיכרונות טובים מאותו הנופש, אז מתתי לראות מה נשתנה שם בשש השנים האחרונות. השכמתי בבוקר במצב רוח שהפך לנפלא אחרי שינה קלה באוטובוס, בנסיעה שהייתה הרבה יותר קצרה משציפיתי שתהיה. במסלול של אותו היום באמת שנהניתי, בחיי! יצאתי לטיול ללא שום ציפיות שהן, הייתי מוקפת בחברות שאני אוהבת, הלכתי במסלול בהרי אילת, מסלול שהיה אולי לא קל אבל היה מאתגר, מה עוד צריך? הייתי כולי אופטימית. אח"כ הגענו לאכסניה, התארגנו, ויצאנו לערב החופשי המפורסם (היי, הוא מפורסם!) באילת- ערב של קניות ללא מע"מ. זה מבדר כשחברה קונה את הגלידה הידועה כ"גלידה של שקל תשעים" בשקל שבעים, ללא מע"מ. אחרי ארוחת ערב חביבה והסתובבות במוֹל הים יצאנו אל הטיילת האילתית ששמעתי עליה כבר כל כך הרבה וקניתי לי שרשרת שאנטית למזכרת משם. ישבנו גם על חוף הים הצמוד, והרגשתי כל כך ירושלמית לידו. היה מקפיא בלילה, אבל לא כמו שחשבתי שיהיה- לא כמו האלסקה שהיה לי כשהייתי לפני חודש במצפה רמון. לקראת הסוף הייתה לחברה שלי תקרית לא נעימה במיוחד שאני חושבת שדיי האפילה לה על כל הטיול, אבל גם היא וגם אנחנו ניסינו ליהנות ולשכוח מזה, ואני חושבת שמאוד הצלחנו. ויהי ערב ויהי בוקר.

ביום השני היה מסלול כבר יותר ארוך, היינו בשטח כמעט שבע שעות (!), ואפילו פחד הגבהים השקט ביותר שלי התעורר לו לרגע בקטע מסובך במיוחד. גיליתי שבין הרים אין קליטה לפלאפון (כל יום לומדים משהו חדש. יום לפני זה גיליתי שחברה שלי היא גנבת חסה.), וכולנו חזרנו מגעילים ביותר לחדרים. באותו ערב היה ברביקיו (עם טבעול משונה בשבילי) ומסיבת חוף, שלכבודם אנשים התלבשו יפה. האוכל היה טוב אבל המוזיקה בחלקים רבים לא משהו, למרות שהיו הרבה שירים טובים ופעמיים מוניקה סקס (מכה אפורה ועל הרצפה, ושלא תגידו שזה לא היה ברור מאליו שאלה השירים ששמו). באותו ערב ובטיול בכלל למדתי הרבה דברים חדשים על השכבה שלי, ואפילו על החברות הקרובות. ראיתי למשל שתשעים אחוז מהשכבה מעשנים ואלכוהוליסטים, ואני יודעת שזה לא מה שאני רוצה להיות, אפילו שאין לי יותר מדי בעיה עם אלכוהול, אני רוצה להיות בעשרת האחוזים שהם החברות שלי. ראיתי גם בטיול הזה שכל אנשי המחזור המהולל שלנו מרכלים אחד על השני השלישי והרביעי ברגע שהאחרים רק מפנים את הגב, וזה קורה גם בין האנשים שלי. אנחנו שכבה כביכול מגובשת אבל מאוד צבועה.

היום השלישי היה אחלה גם הוא. המסלול שהיינו אמורים להיות בו היה עמוס מדי אז נסענו ל"מסלול" אחר- 20 דקות של עלייה שלאחריה הגענו לדיונווווווווווות. דיונות חול גדולות ומגניבות, שהיינו בהן חצי שעה בערך, ירדתי, עליתי, התגלגלתי, כיסיתי (לא לבד כמובן) אנשים בחול, נפלתי לי וקמתי, ובעיקר- התמלאתי בהרבה חול. כדי להשלים את התמונה נסענו משם למקום עם בריכות חמות ליד באר שבע, שבו השתחררו לי רוב השרירים שנתפסו במהלך הטיול (וטיפה נהרסה לי טבעת הקלאדה), ובכלליות נרגעתי למדיי. אחרי זה הייתה ארוחה בדואית, כי תמיד יש איזשהו אירוח בדואי בטיולים שנתיים, והתחלנו בנסיעה הארוכה הביתה.

וזהו, זו הייתה הפעם האחרונה שלי בטיול כזה על כל השכבה. כמה פעמים תפסתי את עצמי חושבת דברים בסגנון של "בטיול השנתי הבא אני...", והייתי צריכה לתקן את עצמי כי הרי לא יהיה הבא. אם שנה שעברה אף חברה אמיתית שלי לא יצאה לטיול- השנה כולן כמעט יצאו, הייתי מוקפת באנשים שאני אוהבת, וזה כל כך עשה את ההבדל. היה לי את מי לשתף בהתלבטויותיי, לא נדבקתי לאנשים כדי לא להיות לבד, והבנתי במהלך הטיול שהחוויה שלי היא לא להיות עם השכבה בקצה השני של הארץ אלא עם האנשים שלי, גם אם הם דפוקים הרבה פעמים ולפעמים אני תוהה מה אמיתי איתם, הם האנשים שלי ומקומי בשכבה שלנו היא איתם. אמרתי להן ששנה הבאה נמצא זמן שנהיה פנויות וניסע כולנו לאיזה מקום ביחד, ובאמת שאני מקווה שזה ייקרה. חוץ מזה גם הייתי שוב בצ'ופצ'יק הדרומי של הארץ, הפעם בלי שיהיה בית מלון מעורב בסיפור, והצ'ופצ'יק הזה לא השתנה הרבה- רק התפתח מבחינתי.

לסיום דמיינו לכם סרטון מרגש עם קטעים מ-12 טיולים שנתיים שהיו לי עד היום, כי אני הרי זוכרת כל אחד ואחד.