זה מוזר. עוד לא קרה לי שעשיתי כאילו אני כותבת לך. אבל חיפשתי דרך להוציא החוצה ממני את מה שאני מרגישה ואני חושבת שזו הדרך הכי טובה שיכולתי לחשוב עליה. יש פה מישהי אמא, וזו לא את. זו לא את ולא מישהי שדומה לך או מזכירה אותך בשום צורה. זו לא את. והיא, וכל מה שהיא מביאה איתה, גורמת לי לחוות שלב באבל עלייך שעוד לא חוויתי. איך פתאום יש לך תחליף? היא הסתגרה עם הבת שלך בחדר שלך!!! קשה לי. אף פעם לא היה לי קשה לפרגן לאבא. אני אוהבת אותו והוא חשוב לי, אולי הבן אדם הכי חשוב לי בעולם, אז למה הוא עושה את זה? לא התגעגעתי אלייך ככה כבר המון זמן, ובחיים לא הרגשתי שאני חייבת לדבר איתך יותר מעכשיו. אני כותבת לך מהפלאפון במיטה עכשיו, ובוכה. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה ואיך להכיל את זה. זו אני שלא בסדר? כולם אומרים לי שהגיע הזמן להתרחק, אבל זה הבית שלי, זו הפינה המוכרת והחמה שלי, זה אבא, ההורה היחיד שיש לי. אני מרגישה כמו זרה בבית אמא. בבית שלנו! של המשפחה שלנו! שלך,של אבא,שלי ושל ירדן. אני מרגישה שזה הבית שלהם עכשי ושאני רק מפריעה פה. הוא לא מתייחס אליי בקושי. אתמול הבת שלה באה לארוחת שישי עם החבר שלה, אני הייתי בחדר-התארגנתי.. רציתי לשמח את אבא באמת שרציתי!!! ואז שמעתי אותה קוראת לה ״רותם בואי רגע!!!״, והן שתיהן היו בחדר שלכם אמא עם דלת סגורה, ואני שומעת אותן מדברות וצוחקות, וזו לא את וירדן וזו לא את ואני! זו אישה זרה והבת שלה, בחדר שלך. כמה חוסר רגישות אמא? ואני מנסה, אני לא רוצה להיות הילדה המעצבנת והדרמתית.
אבל אבא אפילו לא שיתף אותי לרגע בתוכניות שלו, אז זה הבית שלו, אבל להפוך את זה בתוך חודש גם לבית של עוד משפחה שלמה?! זה מרגיש כמו השתלטות עויינת. בעיקר שמדובר בחוסר טאקט מטורף. זה הבית שלי גם! אני גדלתי פה, הישתנתי פה, התבגרתי פה... לא מגיע לי שהוא לפחות יעשה כאילו אכפת לו איך שאני מרגישה לגבי זה?
״יש שישה ילדים ובני זוגם לארח פה״- ממתי נולדו לי עוד שלושה אחים?! למה זה הבית שלהם גם!!!
בחיים לא התגעגעתי אלייך ככה אמא, ואני חייבת להודות שאף פעם לא הרגשתי צורך יותר מעכשיו לדבר איתך. אני רוצה את החיבוק שלך אמא כי בזמן האחרון אבא הוא לא גם אמא, הוא בקושי אבא.
ואני שמחה שטוב לו!!! אבל למה זה מרגיש שזה בא על חשבוני? אני אפילו לא יכולה לדבר איתו בפרטיות. אפילו לא בפרטיות-אי אפשר לדבר איתו!!! לא משנה באיזה נושא, היא עונה במקומו. ומתפרצת לשיחה. איפה אבא שלי כשצריך אותו?!?! ואיפה את כשצריך אותך!!! אם הם מספיק קרובים כדי לגור ביחד בבית שלנו למה הם לא מספיק קרובים כדי לשמור על הקירבה שלי ושל אבא? למה הוא לא יכול להעיר לה? למה!!!
יש בי כל כך הרבה כעס. על עצמי. למה אני כזאת תלותית ולמה אני לא יכולה להרפות. שיהיה מאושר ואם הוא מעדיף כרגע את הקירבה שלה ושל המשפחה שלה אז שיהנה והעיקר שטוב לו. למה אני לא יכולה להגיב ככה? אני רוצה שאבא יהיה שמח עם מי שעושה לו טוב תמיד למרות שאת לא איתנו, אבל למה בכזאת דרך? זה כבר לא משפחת קוט גור, זה נבט-קוט.
אני מתגעגעת אלייך,
אמא בבקשה תחזרי!!!
בואי לחבק אותי בחלום כי אני צריכה חיבוק. אני צריכה את החיבוק שלא קיבלתי הרבה זמן!
This house just ain't no home anytime she goes away.
זה הבית שלך. אז איפה את?
אני אוהבת אותך... תעזרי לי, תני לי את הכוח להתרחק כי לא טוב לי, אני לא רוצה אחים חדשים. אני רוצה הורים.
אבל אם ככה הוא מאושר, וזאת הדרך, אני אקח עשרה צעדים אחורה ואניח לו. אין דבר שיותר חשוב לי מהאושר שלו, גם לא האושר שלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
