נשמע כמו אחת הכותרות שלי משנת 2006.
רק שעכשיו זה מתח של גדולים...
הסמיילים האלה עדיין פה? 
מצחיק. יש משהו חמוד בזה שישרא בלוג לא השתנה אפילו לא קצת כבר עשור.
למה כל החלטה שלי מלווה בכל כך הרבה לבטים ומחשבות שניות? אולי אני פזיזה? אף פעם לא ראיתי את עצמי כפזיזה או אימפולסיבית,
אני חשבתי שאני נאמנה לעצמי ולרצונות שלי... אולי אני כן אימפולסיבית?
מה ההחלטה הנכונה? הכל כל כך מפחיד.
אם נחזור לישראל נצטרך להתמודד עם המלחמות והמילואים - שרק המילה הזאת דוחפת אותי בחזרה לתעלת החרדות.
אם נישאר פה - אני כנראה לא אלמד, לא בקרוב, שרק המחשבה על זה דוחפת אותי לתעלת "דברים שאני לא אוותר עליהם" , להשקיע בעצמך זה חשוב,
גם לי מגיע.
וכל המתח והמחשבות האלה ביחד דוחפות אותי כל כך חזק לתעלה הגדולה מכולן - תעלת החרדות והדיכאון, שאני מודה שקצת קשה לי לעצור את עצמי מלהיכנס לשם.
אני מדמיינת עכשיו תעלת ביוב ישנה כזאת (מהאלה שלא בשימוש, שתקועות במקומות רנדומליים) , ואני בפתח שלה ורוח מטורפת דוחפת אותי פנימה ואני מחזיקה בשני הצדדים של התעלה הכי חזקה שאני יכולה אבל יש גבול ! אני לא כזאת חזקה.
מתי נהייתי כזאת?
חרדתית?
זה לא מי שאני רוצה להיות. כל כך קשה לי...
ביום שני אני יכולה להיות הכי שמחה בעולם והכי בטוחה בנו בעולם והכי שלמה בעולם,
וביום שלישי אני ככה. חסרת ביטחון, מבוהלת, עצובה ושקועה במחשבות מגעילות.
אני חייבת לצאת מזה...
לא משנה מה נחליט ומה תהיה הדרך להחלטה הזאת, אני חייבת לצאת מזה. אני לא יכולה להיות ככה.
ההרגשה המגעילה הזאת של דמעות שעולות כל שניה ושום דבר לא מעודד אותי,
איכס!!! אני לא רוצה להיות ככה. אני חייבת לצאת מזה עכשיו.
אז למה כל כך קשה לי פשוט לצאת מזה? אני יודעת שאני יכולה, כבר לקחתי החלטות כאלה בעבר.
פשוט ... לצאת מזה !
יותר מידיי דברים. שבוע שעבר הייתי כל כך שמחה...
התכנון של החתונה...
המעבר לישראל... חברים, משפחה...
עכשיו אני כל כך עצובה...
המעבר לישראל... מלחמה, מילואים... משפחה? טוב לי להיות רחוקה מהמשפחה.
מצד שני אני רוצה ללמוד, אני רוצה שיהיה לנו קצת שקט מבחינה כלכלית. אבל הקריירה של איתי? שף בישראל?! מי מעריך אותם בכלל?
למה הכל כל כך קשה?
שמישהו יחליט בשבילי. שמישהו יפתור לי את כל הבעיות
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
