כבר עבר יותר מחודש מאז שחזרתי מחו"ל
אני בקושי יוצאת מהמיטה
הבדידות שלי כבר בכלל לא מפתיעה אותי או מעציבה אותי
היא פשוט שם, כאילו התרגלתי
מדי פעם אמא אומרת "היית כל היום במיטה, תצאי תעשי משהו"
ואותי זה מצחיק כי זה בכלל לא חדש והיא שמה לב רק בסופי שבוע כשהיא גם בבית וזה צורם לה
נראה לי זה מפריע לה יותר מלי
אני לא שמחה ככה לבד, זה לא שכיף לי בחברת עצמי
פשוט גם כשהייתי נפגשת עם חברות, גם לפני שנעם נסעה לדרום אמריקה, לא הייתי שמחה
ואולי עדיף ככה, מישור של בדידות מאשר עליות חדות בפעמים שהייתי נפגשת עם חברות ולאחר מכן ירידות חדות.
מישור יותר קל, אפילו שזה מישור עם נוף זוועה
אין לי חברות. וכל מי ששומע אותי אומרת את זה (לא הרבה) מדחיק את העובדה הזאת ומסרב להאמין לי.
או שמפילים את האשמה עלי, שאני דרמתית, או שאני צריכה ליזום ולהשקיע יותר.
נראה לי פשוט קשה להם אשכרה להפנים שפשוט אין לי
תמיד זורקים לי שמות "מה עם ההוא או ההיא" שמות של מכרים
כן, אני מכירה אנשים, אבל זה לא הופך אותם לחברים
כן יש סמס פעם בחודש של מנשמע וחייבים להיפגש
אבל זאת לא ההגדרה של חברים אצלי
מניחה בגלל שנעם לא בארץ זה מורגש הרבה יותר
כשהיא הייתה לפחות הייתי יוצאת מדי פעם איתה
עכשיו זה פשוט יותר טוטאלי
בפעמים הבודדות שהעזתי להגיד לה כמה שאני בודדה היא תמיד ביטלה את זה אמרה שאני סתם קיצונית.
אבל בפועל, אין אף אחד שאני מרגישה שאכפת לו ממני
אין אף אחד שדואג לשלומי
שמוכן לשמוע
אין אף אחד שיודע בכלל מה אני עוברת
וזה לא כי אני כלכך טובה בלהסתיר
זה כי אין אף אחד שאפת לו מספיק בשביל לדעת
אני מתכתבת עם נעם מדי פעם
ואתמול שמתי לב לעובדה שהיא לא שואלת אותי בכלל מה שלומי.
לרוב אני יוזמת את השיחות, בסדר זה מובן כי היא נהנת לה בחול.
אבל .. זה אני שואלת מה נשמע ואיך הולך לה.
וזהו.
ואני חושבת על אם זה היה הפוך
כמה הייתי משתדלת להראות שאני עדיין שם, אפילו שאני בחול
אם זה היה ההפך הייתי עוד יותר מראה רגישות והתעניינות
דווקא כי נסעתי לחצי שנה
דווקא כי אני יודעת שאני די החברה היחידה שלה
כאילו.. אם זה היה הפוך..
אבל זה לא
אני מתקשה להבין אותה ולא לכעוס עליה
על זה שהיא נסעה בלי להציע לי להצטרף אחרי ששנתיים דיברנו על זה שנטייל ביחד וחיכיתי לה שתסיים צבא ותסיים לחסוך
ואז היא נסעה, אמרה שהיא רוצה לטייל לבד
בולשיט כי היא נפגשה שם עם בחור שיצאה איתו חודש לפני הטיסה
ומאז הם מטיילים ביחד
אני מתקשה להבין איך לא אכפת לה
או אם אכפת לה איך לעזעזל לדעתה אני אמורה להרגיש את זה.
זה כבר פחות ופחות משנה לי האמת.
גם זה שאנחנו בקושי מדברות.
אני חושבת הרבה על למות.
פשוט מרגישה רע לעשות את זה כשהיא בחול, מרגיש לי אגואיסטי.
בעיקרון, כבר אין לי כלכך סיבות לא לעשות את זה.
קיבלתי מדים של מד"א
אני יכולה להתחיל להתנדב אבל אני פשוט ממש מפחדת ואני דוחה את זה
אני לא יודעת לשים את האצבע ממה בדיוק.
אני פשוט מפחדת אולי להכשל בזה
כאילו בא לי לעזוב הכל ככה, כשקיבלתי את האישור להתנדב ואת המדים ועם הידיעה שהצלחתי לסיים קורס הכל.
לעזוב את זה ככה בשיא מאשר להתחיל ולקלקל
מרגיש לי שאני אקלקל
והרי אם אני עוד לא שלמה על להשאר בחיים עדיף כרגע לא להכיר אנשים חדשים, זה סתם לפגוע
במיוחד במדא
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mockingbird