fucked up

כעבור חודש וחצי מאז שנפלתי מהאופניים באירלנד סוף סוף נתנו לי תשובה על מה קרה לה.

שברים בברך וקונטוזיה לשדית בכל מני מקומות (יעני שלב לפני שבר)

לא יודעת מה זה אומר כלכך, ביום חמישי אלך למוממחה ברך.

קצת מעניין אותי אם כל השברים מרמזים לדלדול עצם כתוצאה מהחוסר שלי בוויטמינים.

בכל אופן.. זה חולני ודפוק אבל אני רוצה שזה יהיה כמה שיותר חמור.

איכשהו כל פעם שאני נפצעת זה מעסיק אותי מספיק בשביל להפסיק לחשוב לתקופה על מוות.

אולי כשאני אוהב באמת משהו בחיים האלה אני אפסיק לרצות מחלות סופניות ופציעות ותאונות.

אני משתוקקת לירוק או סמים או כדורים

כל דבר שיגרום לי להרגיש פחות אני

בא לי שוב אמסטרדם

בא לי מישהו שיחבק אותי בלילה בלי שהמטרה שלו תהיה לזיין אותי

בא לי כוחות על שאני אוכל לדעת על אנשים שחושבים עלי. אני רוצה לדעת אם אני חשובה למישהו

אם אני משנה למישהו

אם מישהו חושב עלי ואני מעלה חיוך

זה דפוק אבל פשוט ממש בא לי לדעת אם אנשים יבכו אם אני אמות.

למה רק אחרי שאנשים מתים אנשים נזכרים