אז הפנמתי החודש שכנראה ווכן חזרה לי ההפרעת האכילה. מספרת לכולם ולעצמי שפשוט "אין לי תאבון" אבל אז גם קניתי כדורי הרזיה ועכשיו כבר נשקלת כל יום. ואיכשהו הצלחתי לקנות כדורים משלשלים (למרות שהם עם מרשם) ולמרות שכרגע לא ברור מה הם יוציאו חוץ ממים כי כל מה שאני אוכלת זה אבטיח וקצת מלון.
אני חושבת שפניתי לזה בחזרה כי נהיה לי מלחיץ כל העניין של אוניברסיטה שנה הבאה ואםבכלל יקבלו אותי, ושמחר יש לי פסיכומטרי (צריכה עוד 9 נקודות) ובכלל בכלל לא למדתי כי לא הצלחתי להתרכז ואני מרגישה כישלון.
וההפרעה הסייף פלייס שלי איכשהו. כי עכשיו אני מצליחה בערךלא לאכול כבר תכף 44 קילו שזה משקל שאולי מכיתה ד לא הייתי בו. ופתאום אני מבינה כמה זה מנחם לא לאכול. למרות שאין לי באמת מטרה זה לא שאני רוצה להיות רזה ויפה כי גם ככה אין לי חיים חוץ מהמיטה שלי זה פשוט שאיכשהו ההתעסקות בזה מסיחה קצת את דעתי מהבדידות והייאוש שלי.
נעם חזרה מהטיול הגדול לפני שלושה שבועות. עכשיו שיש לה חבר עוד יותר אין לה זמן או כוח אלי. לא יודעת למה אבל כתבתי לה שקשה לי והתגובה שלה הייתה וותרנית ונורא עצבנה אותי. או שהיא סתם שולחת סמיילי כלשהו ונותנת רושם שלא בא לה לפתח שיחה. היא לא מתעניינת בכלל ואני כועסת . כועסת שאני כלכך רוצה את התשומת לב שלה.
כמובן שחזרתי לחשוב על התאבדות זה בא והולך כל הזמן. פשוט כלכך קשה לי להיות כלכך לבד. אני לא רואה לזה דרך החוצה.
באני מחכה כבר שנה לטיפול בתחנה בשכונה שלי וזה גוזל הרבה כוחות להתקשר כל הזמן ולהציק.
ולמצוא עכשיו טיפול אחר מקום אחר זה פשוט יותר מדי פרוצדרורות ואין לי כוחות לזה אז אני לגמרי לבד. דועכת לתוך עצמי בלי שאף אחד ישים לב.
ומדא.. כבר שבועיים לא הייתי בהתחלה זה היה כי הייתי עסוקה ועכשיו פשוט אין לי כוח כי אני לא אוכלת ואני לא רוצה להתעלף להם שם..
אני עוד חודש אהיה בת 23 והמצב שלי בפח בדיוק כמו שהיה כשהייתי בת 14 . לא מבינה בשביל מה המאבק הזה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mockingbird