היום הייתה המשמרת הרביעית במדא.
זה הרבה פחות מלחיץ ממה שחשבתי, ובכל זאת לפני כל משמרת יש לי מן חרדת ביצוע כזאת, אבל היא עוברת אחרי שאני רואה שהנהג והחובש שעובד איתי סבבה ונחמדים.
סכ"ה זה הרבה יחס לחולה, הדבר היחידי שהייתי בטוחה בו מהתחלת הקורס שאהיה טובה בו, כי אני כן אמפאתית ורגישה.
לאט לאט אני מצליחה גם לקחת לחץ דם תוך כדי נסיעה על 180 קמש חח (לא ברור לי למה אבל במדא עדיין משתמשים במד לחץ דם עם סטטוסקופ, לא החשמלי כמו בבית חולים אז זה קצת יותר מסורבל.
במשמרת הראשונה, משמרת לילה, שהייתה לפני שבוע, היה מקרה של בחורה בת 23 שמבקשת להתפנות לאיתנים (בית חולים פסיכיאטרי) כמה אירוני שזה המקרה הראשון שהיה לי.
אחרי שהיא נכנסה לאמבולנס, זיהיתי גם צלקות מחתכים ישנים, וגם גילית שקוראים לה באותו שם שני שלי.
היא הייתה אובדנית ובכתה וממש רציתי להגיד לה שאני מבינה אותה ושבתכלס אני לא מאוד שונה ממנה. היא חזרה ואמרה שהיא חולת נפש ומשוגעת וכשאני והחובש אמרנו לה "בסדר גם אנחנו" היא כזה "לא לא אתם לא" אבל.. אם היא הייתה יודעת..
הכי הצחיק אותי זה שהחובש הרגיש צורך להסביר לי שזה מקרה שקורה לפעמים ושאני לא אבהל.
בסוף פינינו אותה למיון רגיל כדי שמשם ישלחו אותה לפסיכיאטרי. נשארנו בבית חולים הרבה זמן כי הייתי עם צוות די חפשן שרצה להעביר את הזמן, אז אני נשארתי איתה קצת, היא הייתה לבד כי אמא שלה לא רצתה להתפנות איתה כי היא שומרת שבת.
עם כמה שהיה לי עצוב עליה, זאת הייתה חוויה מעניינת לעמוד פתאום בצד השני, לשם שינוי, לא של החולה אלא של המטפל.
הרי כל הביקורים שהיו לי בהדסה ובמיון ובאמבולנסים, היו על רקע אובדני או דיכאוני . הביקור שלי שם היה בתור "חולת נפש" בערך, ופתאום, אני נכנסת איזה 4 פעמים במשמרת לבית חולים, עם ראש מורם ומדים של מדא.
פותחים לי דלתות ומפנים לי את הדרך.
פונים אליי סתם אנשים כדי לשאול שאלות (לרוב טפשיות) בנוגע למצב רפואי כזה או אחר.
פתאום, במקום להסתכל עלי כמצורעת מסתכלים עלי במן כבוד.
זאת הרגשה טובה. אפילו שלרוב, באמבולנס לבן לא עושים יותר מדי מבחינה רפואית, עדיין יש את הדברים הקטנים שאתה רואה שעושים את ההבדל.
למשל להגיע למיון ובדיוק צוות אחר מכניס החייאה, ולראות שכל המשפחה שלו מגיעה וממתינה לתוצאות של הרופא וכולם לחוצים ובוכים. ולקלוט שאחד מהם מחפש קולר למלא מים ולא מוצא.
אז להציע לו למלא לו מהחדר צוות שלנו, ומפה לשם להכין 7 כוסות תה לכל המשפחה.
אני מקווה שזה באמת לאט לאט יחלחל לתוכי, ההרגשה שאני מועילה, ולא יעזוב אותי בסיום כל משמרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mockingbird