לא יודעת אם כתבתי על זה פעם
על איך שהכל התחיל אצלי
הדיכאון והכל
long story short זה היה בערך בסוף כיתה ז, כשילד שאהבתי פתאום נהיה מניאק, הפסיק לדבר איתי והפיץ שמועה שהוא נפרד ממני למרות שבכלל לא היינו חברים (דיברנו כל יום ממש הרבה וגם הוא אהב אותי)
בכל אופן, פתאום הוא נהיה מקובל מאוד, ואני נשארתי בחוץ
פתאום היתה חבורה שלמה של ילדים שלא משנה מה אמרתי או עשיתי, לא ממש אהבו אותי
זה נפל עלי בבום ולא הצלחתי להכיל את העבודה שיש אנשים שלא אוהבים אותי, לא הבנתי למה ובסוף הגעתי למסקנה שכנראה משהו בי לא בסדר.
הפסקתי לאכול, התחלתי לחתוך, ומשם הדרך לשנאה עצמית ודיכאון היתה קצרה.
אני כבר לא בקשר עם אף אחד מאותו בצפר מאז גיל 16, שאז עברתי בצפר.
ופתאום לפני שבועיים, בדרך חזרה ממשמרת במדא, אני שומעת "ימית?" מסתובבת, ורואה שזה יוסף, הילד מכיתה ז.
מפה לשם נעמדנו לדבר איזה חצי שעה התעדכנו ואחרי זה החלפנו מספרים.
הוא סיפר לי שהוא חזר בתשובה ולפני כמה חודשים נהיה קצת פחות דתי ושהוא גם חושב ללמוד סיעוד. מפתיע היות ולא הרבה בוחרים בזה.
בכל אופן אנחנו מאז מתכתבים טיפה בוטסאפ, אני כרגע בארגנטינה עם אמא שלי והוא בדיוק נסע לארהב.
זה מצחיק, שזה מעגל כלשהו שנסגר אחרי תשע שנים.
נסענו לארגנטינה כדי להיות עם דודה של אמא, שמאוד לבד ואחרי איזו פגיעה מוחית קטנה.
היא כל היום בבית, בקושי יכולה ללכת, ולא הכי צלולה.
זה התברר לי כהרבה יותר קשה ממה שחשבתי ובא לי כבר לחזור הביתה.
גם הבנתי שההפרעת אכילה שלי עדיין פעילה. בימים הראשונים פה הייתי בחרדה עצומה מזה שאני אעלה פה במשקל, כי כל הזמן הזמינו אותנו לארוחות, וגם הייתי לפני מחזור שזה ימים שאני רעבה. והגעתי להבנה שאני מתכחשת אליה אפילו עכשיו, שזה עדיין שולט בי, ושהסיבה היחידה שזה לא מטריד אותי כל הזמן היא שאני מצליחה לשמור על משקל נמוך שאני יכולה להתמודד איתו. אבל ברגע שאני מרגישה שאני קצת מתחילה לעלות אני נתקפת חרדה, לא מוכנה לחשוב אפילו על להגיע ל50 קילו.
והסיבה היחידה שאני מצליחה להשאר מתחת היא מהעובדה הפשוטה שפשוט אין לי תאבון. אין לי ואף פעם לא היה לי מספיק כוח רצון בשביל להרעיב את עצמי לאורך זמן. לכן הסיבה היחידה שאני מצליחה לאכול מעט היא לא כי אני מכריחה את עצמי אלא כי פשוט הגוף שלי לא ממש דורש את זה.
וזה מתאים לי. זה ככה חוץ מבערך שבוע לפני המחזור, שאז כן יש לי תאבון ולא משנה כמה אני מנסה לא לאכול אני בסוף אוכלת ומפחדת לעלות, אבל אני לא עושה כלום בנידון כי אני מזכירה לעצמי שאחרי זה יש איזה 20 ימים בלי תאבון ואז זה מתאזן.
אני עדיין רוצה לרדת עוד. אני אפילו רוצה שיפסק המחזור הזה.
עדיין יש לי הפרעת אכילה ואני מתכחשת לזה. רק כי אני כבר לא מקיאה איזה 3 שנים חשבתי שאני מעבר לזה.
אבל אולי הסיבה היחידה שאני לא מקיאה היא כי אין לי תאבון ולכן אני לא מרגישה צורך להקיא. אבל אם הייתי מתחילה לאכול רגיל ולעלות, בטוח לא הייתי יכולה להתמודד עם זה .
וזה מביא אותי למחשבה על למה אין לי תאבון, אני יודעת שחסרים לי מלא וויטמינים וברזל, ושזה גם חלק מהסיבה למה אני עייפה כל הזמן, ואמא לא מבינה למה אני לא מוכנה לקחת תוספי תזונה.
אבל אני לא מוכנה מהספק שאולי זה יגרום לזה שיהיה לי שוב תאבון.
ואני לוקחת כל יום כדור קפאין, מה שמטשטש קצת את העייפות (בלי הכדור אני פשוט בקושי מצליחה לתפקד) וגם נראה לי שהוא מוריד לי קצת את התאבון.
אז אני עושה הכל כדי שזה ישאר ככה ומפחדת פחד מוות מכל דבר שעלול קצת לשנות את זה.
אני חושבת שנסה לקבוע תור לפסיכיאטר כשאחזור לארץ
נב
זה נהיה ארוך אז בפוסט הבא אני אכתוב על המעגל השני שנסגר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mockingbird