לכל דבר אפשר להתרגל בסוף.. גם לסבל
כבר לא אכפת לי בכלל שאין לי חברים.
השגתי בערך מה שרציתי שזה, לחזור להפרעת אכילה שלי כדי שהמוח שלי לא יהיה עסוק בזה שאני כלכך לבד ושלנעם לא אכפת ושרע לי.
עכשיו במקום זה, המוח עסוק בלדמיין מאכלים שאסור לי ובלחשוב על הארוחה הבאה .
האמת במשקל אני עדיין תקועה על 45 אבל נמנעת לחלוטין מאוכל מבושל. אני בעיקר על ירקות פירות ומרק ברוקולי כרובית וגזר שאני מכינה בלי שמן ושדי ממלא.
אני מתחילה לחשוב שאולי אני צריכה להוריד את הפירות גם כי נראה לי אני מגיעה מהם להרבה קלוריות.
לא יודעת האמת אם משנה לי כבר המשקל. פשוט העיסוק בזה מרגיע. וגם הבטן שריקה . למרות שהיא נפוחה אחרי ירקות ואז אני לוקחת משלשלים .
קיצר מהפח אל הפחת
אני יודעת שזה לא חכם במיוחד. אבל זה מונע ממני מלחשוב על זה שכבר שבועיים בערך לא נפגשתי עם נעם (או בכללי חברים) ושזה באמת פשוט הולך להיות ככה עכשיו. שזה פשוט השתנה. ושהיא עוד אחת מאותן חברות שעכשיו יש להן חבר ושהחברה הטובה תלך להזדיין.
אני לא יכולה שוב לשקוע באובססיה עליה ולהסתכל בווטסאפ כל שניה ולרצות להיפגש.
לא יכולה.
אז אני מעדיפה את האוכל המטופש הזה. את ההמנעות הטיפשית ממאכלים מסוימים והמשלשלים שלא באמת עושים כלום חוץ מלגרום לי להרגיש ריקה.
אני לא באמת בונה שיצא ממני משהו בחיים האלה. ומודה שדי הרמתי ידיים.
יש איזו תקווה קטנה באופק שהפסיכומטרי ילך בסדר ואתקבל ללימודים. ואם לא שיהיה לי מספיק כוח ללכת לברר על לימודים בפתוחה בתל אביב לגבי מסלול "מדעי הקוגניציה ופסיכולוגיה"
או שיהיה לי מספיק אומץ לעבור לאילת ללמוד עבודה סוציאלית שלשם התקבלתי.
אבל כרגע האופק נראה לי די שחור ואני לא רואה כלכך איך אפשר אחרת.
באסה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mockingbird