fucked up

אני לא מצליחה לחזור לאכול . לא להרגיש אשמה על סלט במסעדה או קצת שמן בסלט.

לא מצליחה לא לקחת משלשלים אפילו אם כל מה שאכלתי זה ירקות.

אני קצת מרגישה שאני בדרך לאשפוז ואני יודעת שאני לא רוצה ומצד שני לא ממש אכפת לי. אני לא רואה איך ההרגלים משתנים מעצמם. בינתיים המשקל יורד.. די איטי ובטח זה הרוב נוזלי אבל היום המשקל הראה 41.7 אבל זה בטח רק נוזלים.

אני מרגישה אשמה כשאני אוכלת מלא פירות וגם אותם התחלתי לצמצם. 

אני רוצה לרדת עוד ועוד ומצד שני אני רוצה ללמוד שנה הבאה ולא להכנס שוב לאשפוזים ולהיות זאתי שחולה..

אני רוצה לחזור לאכול כשאני רעבה ומצד שני רוצה להשאר ככה בהרגשה הזאת של כוח ושליטה שאני מצליחה לרדת.

אוף למה אני חייבת להיות כזאת מפגרת וכזאת מסובכת וטיפשה ולחזור תמיד למקום הפתטי והחולה הזה. כזאת כישלון

קצת חריג אבל בגיל 23 זאת הפעם הראשונה שהייתי ביום עבודה מן המניין. (עד כה הייתי רק בבייביסיטרים ובעבודה בגן של אמא שלי)

קיצר היה קשה 

קשה לי להבין איך כלכך הרבה אנשים עובדים בעבודות כאלה ולא מוותרים לעצמם.

כי זה מה שעבר לי בראש.. לא באה יותר.

זה מלצרות בבית מלון. בחדר אוכל.

בית מלון ממש מהודר אז המלצרות היה החלק הכיף. האורחים נחמדים ומתורבתים,ברובם אמריקאים.

היה קצת מעצבן עם האחראים עליי שלא ממש לימדו מה צריך לעשות ונתנו לי את המשימות המעצבנות במקום ללמד . כאילו סוג של סינג'רו

ואחרי זה היה לנקות את כל הכלים והשולחנות ולערוך וזה היה החלק הקשה ומעצבן. כי הסטנדרטים ממש פלצניים והם נתקעים על דברים קטנים כמו סכין בתשעים מעלות.

ובנוסף יש לי מדים מכוערים של חצאית ואני שונאת חצאיות. והם גם ענקיים עלי.

קיצר נורא מתחשק לילא להגיע יותר אבל נראה מה נעשה. כי גם אין לי ממש אומץ להתפטר

אה וגם אכלתי שם בהפסקה בחדר אוכל ירקות מבושלים מהקוסקוס. הרגשתיצורך לאכולכדי לא להראות חריגה. אבל הרגשתי פשוט רע. היה מלא שמן לירקות ואכלתידי הרבה. הבטן התנפחה נורא ופשוט רציתי למות.

אנילא מסוגלת לאכול ככה כשהבטן מתנפחת כלכך מהר.

קיצר קשה לי

מחר יומולדת

קשה עם זה

בא לי לוותר

אז כבר חודש אני רק על ירקות ופירות כשבהדרגה גם הורדתי את רוב הפירות חוץ מפומלה ותפוחים.

מפחדת להשקל וגם לא בוטחת במשקל כי אני לא יודעת כמה מזה זה פשוט נוזלים אבל כרגע אני בערך 43

כשהתחלתי עם זה הייתי בטוחה שיגיע הרגע בו אמא תתחיל להציק ולהיות דאגנית. חשבתי שיעירו לי.

חשבתי שיגידו לי שאני צריכה לאכול ושזה רזה מדי.

מצחיק שחשבתי שלמישהו מסביבי אכפת .

עד שאמא שמה לב שאני רק על ירקות ופירות.. וכשהיא שמה לב היא בכלל לא נלחצה מהעניין ואפילו אמרה לי כמה זה בריא. כאילו היא לא מודעת לעובדה שהייתה לי הפרעת אכילה או שיש לי בעיה בדימוי גוף.

היא משתפת איתי פעולה וקונה לי ירקות ודיאט קולה.

אצל סבא וסבתא כבר מחכים לי עם ירקות חתוכים במקום אוכל מבושל בשישי. והכל בצורה נורמלית לחלוטין.

אבסורד שאני זאת שמרגישה כמה זה לא תקין. 

לא מספיק זה גם לאמא יש ידיד שהפסיק לאכול ממטרות רוחניות כאלה. והוא הגיע הביתה ואמא הקניטה אותי מולו שתכףאני אצטרף אליו. ואז הוא עודד אותי ואמר לי כמה זה בריא וכמה שאוכל זה דבר מיותר . ואז לשמוע אותם מדברים ושאמא אומרת שהיא לפעמים גם לא אוכלת יום שלם והיא בכלל לא רעבה עד הצהריים.

ולהרגיש בחילה מכמה שהסביבה שלי חולה.

ואני מתעצבנת שאמא ככה מפרסמת את זה לכל מי שבא הביתה. שאני עכשיו אוכלת רק פירות וירקות. ואף אחד לא מתקומם על זה וכולם חושבים שזה בריא/מביעים מבט מקנא אוהד.

כולם פשוט מזינים לי את ההפרעה בצורה כלכך בלתי נתפסת מבחינתי שלא נותר לי אחרת מלבד לשקוע במחשבות על זה שכנראה בכלל לא רואים עלי שאני רזה ושהמשקל משקר ושאני כנראה נראית שמנה או במשקל תקין ושאין שומדבר חריג.

ויש בי רצון כלכך חזק שיכירו בי כמישהי רזה מדי. רצון מטופש שלא היה לי כבר המון שנים ועכשיו הם החזירו לי אותו. להגיע לבית חולים רק כדי לראות אותם מפנימים שזה לא "נורמלי" לאכול רק פירות וירקות ושאני לא עושה את זה ממקום בריא.

כולם פשוט שקועים בעצמם ועיוורים כלכך. כאילו מעולם לא היו לי הפרעות או אישפוזים כאילו אין סיבה בכלל שיחשדו שמשהו לא בסדר.

בשביל מה אני בכלל מסתירה את כל המשלשלים והכדורים אם במצב הנוכחי גם אם זה יהיה מולם הם לא ישימו לב.

אני מתחילה עבודה מחר.מלצרות. כרגע אני מאוד אנרגטית. ובקושי ישנה.. זה מוזר אבל זה ההשפעות של להיות רעב רוב הזמן. למרות שעכשיו זה רק לקראת הערב הרעב.אבל המרץ זה מוזר. זה פתאום מרץ פתאום תשישות איומה. 

קיצר נקווה שיהיה בסדר ולא קשה מדי.