אז עדיין בלי טיפול.. המשקל עלה טיפה כרגע 45 44 בערך וזה קצת מבאס אותי (או יור נכון את המחלה)
יש לי באוגוסט פגישה במרפאה אבל זה עדיין לא להתחיל טיפול הכל לוקח המון זמן ונפגשתי עם מנהלת של מקום פרטי שמטפל בה"א והיא אמרה שהמצב מצריך אשפוז.
צריך להגמל מהמשלשלים וההקאות והבולמוסים (שמאז הפעם האחרונה שכתבתי התגברו)
ובבית הסיכויים שאצליח לבד קטנים מאוד.
בעיקר קשה לי לצאת מזה כי אין לי כלכך לקראת מה..
די ברור לי שלימודים לא יהיו השנה לא יודעת אולי כן אבל בטח לא בסיעוד.. המכללה אפילו לא חזרה אלי.
אמא בכלל לא מבינה עד כמה אני חולה. והיא ממש נגד אשפוזים וזה משפיע עלי שהיא נגד. היא רוצה שאולי אבוא איתה לארגנטינה באוגוסט ואני אטופל שם אבל אני ממש חושבת שזה מיותר. כאילו זה המון המון כסף ומקום זר ושפה אחרת זה יותר מדי גורמי לחץ . וכמובן הזמן הקצוב שזה יתרון וחסרון.
אני מצד אחד נורא רוצה להיפטר מההפרעה מצד שני זה יצריך ממני לחשוב על עתיד ואני לא רואה ממש עתיד.
לא יודעת מה לעשות עם החיים שלי בכלל אז מאיפה אשיג מוטיבציה להחלים.. להחלים בשביל מה?
מצאתי מקום שיקומי שקוראים לו "חירם" בהרדוף.. שזאת תוכנית של שנתיים שלוש סוג של דיור מוגן עם קבוצות וסדנאות ועבודה וממש משהו שניסיתי מאוד להתרחק ממנו כי זה מרגיש לי נורא "טיפולי" וכאילו אני אולי אצא מתנשאת אבל מרגיש לי שזאני בתפקוד גבוה יותר ממה שיש שם ונראה יל יש לי בראש מאוד סטיגמה לאנשים עם הפרעות נפשיות (שזה המקום בעצם שיקומי לאנשים עם משברים או אחרי אשפוזים וכד) כאילו כל החיים שלי ניסיתי לצאת מהסטיגמה בשירות לאומי לא סיפרתי כלום כי רציתי יחס כמו של כולם ולא רציתי שום הקלות
אבל .. אולי הגיע הזמן להכיר בזה שאני לא כמו כולם ושקצת יותר קשה לי להתנהל בעולם .. כי עובדה שאת השירות בסוף עזבתי כי היה לי קשה ואולי אם הייתי מתחילה מלכתחילה בשירות לאומי מותאם הם היו באים לקראתי והייתי מצליחה לסיים.
נכון יש לי את הארבע שנים האלה מאז האשפוז האחרון שאני מנופפת בהם בגאווה. תראו אני בחוץ ארבע שנים! בלי טיפול! עשיתי קורס מדא! וקורס סאונד! ועבדתי! והתנדבתי!
אבל מבפנים לא הרבה השתנה.. היה לי עדיין מאוד קשה הרבה לבד ודכאונות ואולי הגיע הזמן לטפל בזה ברצינות.
תוכנית לשנתיים שלוש נשמע לי מאוד מאוד רציני ומפחיד ומחייב כאילו וכאילו "לבזבז זמן" אבל.. לא יודעת..
ארציתי שוב.. כמו כולם, להתחיל אוניברסיטה ושיהיו לי חיים רגילים כמו של אנשים שלא קשה להם כלכך בחיים כמו לי.
אבל אולי מספיק אני מנסה להכניס תצמי למשבצת שזה כנראה לא אני.
אני בנאדם שקשה לו יותר מאחרים אז מסגרת שיקומית אולי זה לא כזה רחוק ממה שאני צריכה.
ואולי לזה כן תהיה לי מוטיבציה להפסיק את המשלשלים וההקאות..
מה שכן אני לא מוכנה כלכך לעלות מעל 48 כאילו זה המשקל שלי בשנים האחרונות ואני הייתי בסדר גמור והכל היה סבבה מבחינה פיזית אז אין לי סיבה לעלות מעל זה. ואשפוז יחייב אותי לעלות הרבה יותר. אז אני קצת בדילמה.
ואולי.. אולי אני כן אצליח לבד?
אוף
לפני שבוע הייתי משוכנעת שאני אתאבד וזהו.
היה לי כלכך קשה עם האוכל והחוסר שליטה.
אבל זה לא אני. יש בי רצון לחיות ופשוט לפעמים קשה לי מדי. אני מרגישה שאני פשוט צריכה למצוא מה אני רוצה בחיים מה באמת אני רוצה לעשות. ואז יהיה לי קל יותר.
משהו שיניע אותי בחיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mockingbird