אני מרגישה חסרת עמוד שידרה. כל כך בודדה.אז ככה הולך הסיפור שלי:
הכול התחיל בחופש גדול 2010, אני והנייד לא כל כך חברים טובים- רוב הזמן אני לא מסתובבת איתו, ומתי שכן הוא על שקט. בכלל אני שונאת להטעין אותו, לא יודעת ממה זה נובע- מחוסר כוח? שוכחת? או סתם חירפון להטעין אותו. באמת. אני לא יודעת. אני רשומה למועדון כזה שעושים שם כל הזמן פיעילויות.. ואת רוב התוכניות של השבוע שלחו לנו ב- SMS בסלולרי, והיו ימים שזה היה ממש קריטי שיהיה לך נייד בגלל שאם היה שינוי או שהוסיפו פעילות היו שולחים את זה לטלפון הסלולרי. ואני כמובן לא מסתובבת אם הטלפון.. ההשלכות של זה היו קשות, באמת. כל החופש הייתי בחדר, לא עושה כלום. משתעממת. בעוד כל החברות שלי [שמתחלקות לשני סוגים; סוג אחד ה"פריקיות" סוג שני ה"מקובלות" כן שילוב מוזר- אבל אני אהבתי את כולן. באמת.] הולכות לפיעילויות. אז- לפני החופש, המעמד שלי בקרב החברות היה גבוהה, תמיד הייתי המצחיקה, השובבה.. המיוחדת. תמיד כולן אהבו להיות בחברתי. הפסקתי לבוא לפעילויות, והחברות שלי היו צריכות תחליף הוגן מספיק , מישהו שהיכנס לנעליי, אז הן התחברו לאנשים חדשים. [החברות המקובלות התחברו בעיקר לערסים ופרחות. ל"ילדים רעים", והחברות הפריקיות התחברו די לבנות מסוגן- למישהי שאני ממש שונאת שהיא די עשתה להן שטיפת מוח- שאני עוד ילדותית ושהן צריכות לשנוא אותי.] וברגע שבאתי לאיזו פעילות [שהופעה בקרב הציבור שלי הייתה די נדירה] אף אחד לא דיבר איתי. מישהי אחרת שהייתה די במחנה הפריקיות תפסה את מקומי בקרב מחנה המקובלות, ואני קולטת את עצמי יושבת שמה לבד, בבדידות, ואף אחד לא מתקרב עליי- הפריקיות התחברו למגעילה הזאת ששטפה להן את המוח, ואני נותרתי לבד. אף אחד- אף אחד, אף פעם לא התקשר לבית שלי לשאול איפה אני, אם אני חייה בכלל... אם קרה לי משהו. ותבינו- את הבנות האלה אני מכירה מגיל 0 [וזה בלי קלישאה.. אני גדלתי איתן!] כל קבוצה הסתגרה לעצמה, המקובלות הפכו לסנוביות שלא אכפת להן מאף אחד, הפריקיות לא אכפת להן ממני, ודי שונאות אותי. פשוט ישבתי על הספא הזאת ורציתי למות. אני חושבת שזה הפעם הראשונה בחיים שלי שהייתי בכזה דיכאון תבינו- אני באה הביתה וכל יום בוכה במיטה, בשקט בשקט כדי שההורים שלי לא יתעוררו. לא היה לי אף אחד , אז הלכתי לי לחדר הסמוך והתחלתי לבכות. בכי בלי קול. אני חושבת הסתגרתי שם משהו כמו שלוש רבע שעה- ולאף אחד לא היה אכפת איפה אני. אף אחד לא שאל את עצמו לאן הלכתי, הם הבחינו בחסרוני רק כאשר היה צריך ללכת לשבת לארוחת ערב בשולחן- והם ספרו את האנשים. בסוף הלכתי לאכול, אחרי האוכל ושהמדריכה הלכה הביתה והשאירה לנו מפתח למקום. כל קבוצה הסתגרה בשלה, ואני התחלתי לבכות. בחיי שלא בכיתי ככה בחיים. בסלון נשארו שתי בנות [מהמחנה של הפריקיות] כל השאר היו בחוץ, כאשר אחת מהן הבחינה שאני בוכה היא התקרבה עליי ושאלה מה קרה. אני שונאת ששואלים מה קרה כשאני בוכה. שונאת!!! אמרתי לה שכלום והממשכתי לבכות. כעבור כמה זמן ששמעתי שהבנות שהיו בחוץ התרחקו קצת מהמקום יצאתי החוצה ועליתי על המקלט. המשכתי להתמרמר שם על גורלי המר. נשארו לי פאקינג 5 חברות בכול העולם הזה. 5. סופסוף אחת מהחברות האמיתיות שלי התעוררה ובאה לבדוק מה קורה איתי.. היא התחילה לעשות לי שיחה פסיכולוגית כזו- אבל למען האמת, זה לא עזר בשיט. אחרי כמה דקות היא אמרה שהיא חייבת לזוז. אמרתי בסדר- מה יכולתי לומר? ישבתי שם, על המקלט, מחכה.. ומחכה, לא יודעת למה. היה לי רע. הפעם הראשונה בחיי שחשבתי על מוות. ברצינות. כעבור זמן מה ה"מקובלות"-סנוביות עלו למקלט עם כל הפוזה שלהן, אחת מהן אומרת לי כזה "מה קרה?" אז אמרתי "כלום" אז היא אמרה "אנחנו לא הולכות לרדוף אחרייך!" כשהיא דיברה שתי האחרות שתקו. אחת מהשניים האחרות אמרה "טוב ביי!" עם טון כזה מתנשא- רציתי לרצוח אותה באותו שנייה, עוד לא נתנה לי להגיב על מה שהראשונה אמרה והיא באה ואומרת את זה בטון הכי מתנשא שיש. גועל נפש. זה קרה בספטמבר, עכשיו אני לא מדברת עם שלושתן [בהתחלה היינו חמש כולל אנוכי, אתם שואלים אז למה אמרת שלושתן? זה בגלל שהרביעית הפכה להיות הבן אדם הכי נעלך, מגעיל, מתנשא, סנובי שיש בעולם כולו.. האגו קצת עלה לה בגלל שהיא יפה [והיא רוצה להיות דוגמנית] כל פעם שהיא מביטה בי יש לה מבטי שינאה, עלייה אני בכלל לא מדברת. אני שונאת אותה בכל נשמתי.] אז.. אתם שואלים מה פתאום נזכרתי בזה? פשוט אתמול המחנה הפריקיות [שדיברתי עם אחת מהן על כל הסיפור הזה.. ואמרתי לה שזה ממש מעליב. ברמה הכי פוגעת שיש שכולן תמיד מוזמנות למסיבות ולמועדון ותמיד לכולן מתקשרים לשאול אם הן באה לפעילות, ורק עליי לא, אמרתי לה את זה- אז עכשיו אנחנו ביחסים דיי טובים.] אז הן ערכו מסיבת בנות. ולפני איזה שבועיים ישבתי כזה במועדון ואחת מהן [שאני הייתי בין החברות הראשונות שלה] אמרה לי "X (עוד מישהי שהייתה שם) אנחנו עורכות מסיבת בנות, את רוצה לבוא? " ואז היא פנתה עליי "אממ. אותך אולי נזמין- נראה" פאק. זה הדבר הכי פוגע שיש. גם היא אמרה את זה בפומבי וגם בכלל מה שהיא אמרה. רציתי לקבור את עצמי. אז זהו אתמול הן ערכו את המסיבה ואני לא הוזמנתי. וכואב לי. כואב לי בלב.
טלפון סלולרי - בחיים לא חשבתי שהוא יכול לגרום להרס כזה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
