אני רואה את אותו לוחם. לבוש בבגדי חאקי מכוסים בוץ,
מאחוריו אותו טנק שהתפוצצותו לגרום לאותו לוחם להפוך גיבור.
והוא מחייך. קפוא כבתוך סרט שנקטע באמצע.
מלח הארץ, מושא לגאווה, מודל לחיקוי.
תמונות רומנטיות של חוף ים בשקיעה, מופרעות על ידי חיילים רצים באמצע טירונות,
בעוד המוזיקה המרגשת שברקע מנסה לעדן את השילוב המוזר בתמונה.
צמרמורת עוברת בי, בעוד על המסך מתרגשת חיילת המשתפכת באהבה על תרומתה למדינה,
כשתמונותיה הולכת, חמושה, באמצע כפר ערבי עם טנק מאחוריה, מרצדות מולי.
קדושת הנשק, המלחמה, החוקים, מועברת בסרטי צבא קצרים וקלילים, ואל מולם,
200 ילדים מריעים ומוחאים כפיים.
מדינת מלחמה, הם אומרים, חשוב לשרת. חייל הוא אדם טוב עם ערכים, משתמט מוצג
כטפיל המתפרש ומשתלם על הארץ, אפילו כוכב טלויזיה ידוע חושב ככה.
בריון קטן מצהיר על כך שאי אפשר לחיות כאן בלי צבא, מרגיש שחידש משהו שאף אחד
לא ידע. אביו אמר לו חייבים לשרת, שמי שלא משרת, לא ראוי לחיות כאן.
קטעים מסדרת טלויזיה משנות ה90 מכניסים קצת הומור לעניין, לשרת זה כיף, זה תורם לך, הופך
אותך לאדם חושב, מרגיש, ואני מתקשה להאמין שאותו בריון ינסה לשנות משהו בחייו, לשפר משהו, ללכת
במסלול לא ברור שלא ניסו עדיין. אבל לפחות כשיהיה מבוגר, יוכל להגיד
"שירתתי, עשיתי את שלי ואף אחד לא יכול לשלול ממני את זכויותיי"
הגיבורים האלה שרצים מולנו, מהבהבים כלהבות נרות זיכרון, לצד זמר מפורסם שהרגע יצא מהארון,
ששר לתפארת המולדת, ומתרגש מהעצב המעושה, בתמורה לסכום כסף מכובד
שהבטיחה לו הסוכנת שלו, לאחר הכתבה המדוברת ב7 ימים.
ככה זה אצלנו, כל שנה אותו הדבר, אותם גיבורים דגולים שיופיעו
מול עיני אם דומעות.
אבל לשרת זו מעלה, זו חובה שהיא זכות,
וכולנו צריכים לציית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
