שיר ישן

נמאס לי מהזן הזה שנקרא גברים, נמאס לי מזה שיש להם רק דבר אחד בראש, ונמאס לי מזה שלאחרונה משום מה כולם מגיעים אליי (טוב נו... רק 2, אבל זה נראה המון).

והם מתיימרים להיות דתיים.

הראשון לא ידע לשמור על הידיים שלו והיה די תוקפני בקטע הזה, אבל משום רציתי להמשיך את הקשר איתו.

רק שאחרי שלושה שבועות בערך הוא שם לב שאני לא ממש באותו קטע, אז הוא אמר לי שלא מתאים.

הוא הבטיח שזה לא בגלל העניין של הנגיעות, אז נגיד... שיהיה.

אם חשבתי שהראשון תוקפני, הגיע השני והראה לי מה זה תוקפני.

בדייט הראשון היה בסדר, נגע בי רק בסוף הדייט והיה נראה שהוא עדין, אבל בדייט השני יצא המרצע מהשק.

הרגשתי כאילו אני איזו טריטוריה שצריך לכבוש.

הם לא שמעו על רוך, עדינות?

מזל שהיינו באיזה פארק והוא לא בא עם האוטו של ההורים שלו "כדי שנהיה לבד" כהגדרתו, אחרת אני לא יודעת מה היה קורה.

אני ממש נגעלת כשאני חושבת על מה שהוא עשה, ועל הדברים שאמר.

ומילא זה, אבל אמרתי לו מספיק והבנאדם פשוט לא קולט, ופשוט המשיך בשלו.

מצא לו על מי להוציא 25 שנות תסכול של היותו בתול - אחת עם פחדים בכל הקשור לנושא הזה.

לא שאני חושבת שמישהי אחרת היתה אוהבת את זה לדעתי, זה היה ממש דוחה (איפה האייקונים שצריך אותם, חסר לי אייקון ירוק מגועל).

כמובן שאמרתי לו שזה ממש לא מה שאני מחפשת, ושאין טעם להמשיך את הקשר הזה.

הוא ניסה לשכנע אותי לנסות בכל זאת, אבל לפחות פעם אחת בחיים עמדתי על שלי ואמרתי לו שזה לא מתאים לי.

מכיוון שהתחלנו לדבר במסנג'ר לפני שעברנו לטלפון, הוא עדיין נמצא אצלי ברשימה.

לא חסמתי אותו, כי אני פשוט לא יכולה לעשות את זה.

כמובן שיום אחרי הדייט המגעיל ההוא, הוא נכנס למסנג'ר התחיל לדבר איתי כאילו הכל כרגיל, הזכרתי לו את העובדה שאני לא מעוניינת, הוא ניסה עוד קצת לשכנע אותי, אבל לא נתתי לו.

אמרתי לו שאין לי בעיה להיות ידידה שלו, והמשכנו לדבר.

הוא רצה שנדבר בטלפון, אבל הוא רצה שנדבר בטלפון של בזק, כי בסלולרי זה יקר.

הסברתי לו שאין לי טלפון בחדר ושאני ממש לא מעוניינת שכל בני הבית ישמעו את השיחה שלי (אגב זה היה גם בשבוע היחיד שהיינו "בקשר").

אז כל השבוע האחרון הוא נדנד לי שנדבר בטלפון, הוא רצה שאני יעשה אותו "מאושר" ויעשה לו "טוב", ובגלל שהוא כבר אמר לי שיש לי קול סקסי בטלפון (מה שאני ממש לא מסכימה, שונאת את הקול שלי), אז הבנתי למה הכוונה שלו בלעשות אותו "מאושר", והרעיון של מה שהוא יעשה אחרי השיחה או אפילו תוך כדי ממש הגעילה אותי.

היום היה פיצוץ - נמאס לו שאני לא רוצה לדבר איתו בטלפון, החוצפן חשב שאני חייבת לו משהו.

הוא אמר שאני לא משאירה לו ברירה, ואם אני לא רוצה לדבר איתו בטלפון אז הוא לא רוצה לדבר איתי.

ניסה לגרום לי רגשות אשמה.

האמת הוא באמת זרע בי קצת רגשות אשמה, למרות שהגיונית אני מבינה את זה שאני ממש לא חייבת לו כלום.

אני מנסה לדחוק את רגשות האשמה האלה אבל לא הולך לי,אני שונאת את המחשבה שרע למישהו בגללי.

כמובן שלא אמרתי לו את זה, עמדתי על שלי ואמרתי לו שאם הוא רוצה לדבר איתי הוא מוזמן להתקשר אליי לפלאפון. כמובן שהוא לא הסכים לזה, אמר ביי ופשוט הפסיק לכתוב.

סביר להניח שזה לטובה.

בעעעעע, אני שוב חושבת על מה היה קורה אם לא היינו באמצע פארק.

אני מפגרת, מישהי אחרת היתה מחטיפה לו סטירה ולא מדברת איתו בכלל.

יש אנשים שפשוט לא שווה להרגיש רע בגללם, בטח שלא לתת להם לזרוע רגשות אשמה.

בנימה בעעעעעעעית זאת, אני הולכת לישון, נורא מאוחר.