בראש שלי הכל כאילו התחיל להתקלקל, כשהפכנו כולנו ל"וונאבי" נשים.
כשהכל הפך למחזור ובנים ונשיקה ראשונה וסקס. דה דיי אפטר פיל. כשהריון נהיה אופציונלי.
משהו כל כך מגעיל אותי בך כשאת מתחילה להיות סובבת רק סביב אלכוהול וסקס.
כשזה כל כך מצחיק אותך שזה מעורר בי חלחלה וצמרמורות. אני לא כזאת.
במקום כלשהו אני חושבת שכל הדם הזה והאדמה והגועל והלכלוך והכאב והניצול, הכל התחיל רק בגלל זה.
הכל היה יכול להישאר הרבה יותר טוב אם לא היו כל הדברים האלה.
אבל זה לא כאילו שאני לא יודעת שכל אלה היו שם גם הרבה לפני. אני יודעת שזו חשיבה ילדותית.
גדלתי לתוך המציאות הזאת, לא יצרתי אותה מעכשיו לעכשיו. גדלתי בתוכה והיא המשיכה להתאים למידות שלי.
הכל היה שם גם כשלא הבנתי מה קורה ומה לעזאזל רוצים מהחיים שלי, אבל עשיתי.
אני עדיין עושה.
הכל היה תמיד כזה, הכל בתוכי כזה. אני כזאת.
ועדיין דווקא המקום ההוא נראה לי ורוד כמו שהחיים שלי מעולם לא היו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
