איזה כיף שיש לי חתול פוטוגני!

4 חודשים שאני מובטלת, ובקושי יוצאת מהבית.

אפילו את הזבל שצריך לזרוק אני מניחה בכניסה לבית ומבקשת מאחד האחים שלי להעביר הלאה את הפח הגדול.

משך ארבעת החודשים האלה תפחתי למימדים מזעזעים. אפילו מחיר ניילון שהיה רחב עלי לפני חודש, בקושי נסגר עכשיו. 

ההשמנה הזאת מתסכלת אותי ומעייפת אותי בו זמנית.

אני מצד אחד רוצה להפסיק עם החוסר מעש, עם האכילה המופרזת, עם העצלנות הזאת, עם הלילות הלבנים והשינה עד צהרי היום.

מתחיל להימאס מהשגרה של "לא לעשות כלום". נמאס לי לחפש עבודה שאני אף פעם לא מצליחה למצוא, ועד שיש משהו שאני יכולה לעשות ולהתקבל עם קשרים אני מעדיפה פתאום להיות ביישנית ולחשוב על כל הסיבות שבעולם למה לא.

נמאס לי להיות עניה. אין לי שקל. אני לא קונה בגדים, אני בקושי יוצאת, אני חיה על חשבון ההורים בגיל 21.

זה מתסכל לגור במקום שאי אפשר למצוא בו עבודה. זה או למלצר או לא לעשות כלום. 

אני כל פעם מחדש כועסת על עצמי שעזבתי את צב"ח. אבל זה לא שאם הייתי נשארת החיים שלי היו יפים יותר.

אז הייתי עושה את מה שאני אוהבת, אבל הייתי ממשיכה לסבול משיברוני לב עצומים... המקום הזה קשה לי נפשית. אבל אני מתגעגעת בטירוף להרגשת שייכות שהיתה לי שם.

אני מתגעגעת ללהיות עסוקה. 

עכשיו אני אף פעם לא עסוקה

אף פעם לא עייפה

אבל כל הזמן רעבה!

די נמאס לי כל כך.

שתחילו כבר הלימודים האלה. לפחות פעם אחת בשבוע יהיה לי מה לעשות.

ודי לאכול כל היום.

זהו. דיאטה. עד פורים אני 8 ק"ג פחות.