איזה כיף שיש לי חתול פוטוגני!

לילה טוב 

הפייסבוק שלי סגור, שוב, בפעם החמישית או השישית שהחלטתי לנסות להיגמל ממנו.

התסריט מוכר וידוע - חודש שאני לא שם, ואז אני חוזרת בהבטחה להיות בו 5 דקות ביום, כשלמחרת אני מוצאת את עצמי מבלה בו שעות. כרגיל.

הפעם אני מקווה לא לחזור אליו עד שלא תיהיה לי ברירה (למען האמת, כמו בפעם הקודמת שחזרתי על מנת למצוא לכלבה משוטטת בית, והכלבה מצאה בית אך לפני שבועיים).

ודבר נוסף שחזרתי לעשות זה רכיבה באופניים. השבוע התחלתי, לאט לאט. אחרי שחודש וקצת סבלתי מכאבים נוראיים ברגל, וצלעתי ממקום למקום, הגיע סוף סוף הזמן שאני אחזור להזיז את עצמי לכיוון בריא יותר. למרות שקר, ולנשום בזמן מאמץ הפך להיות דבר דבר שיותר מכאיב מאשר עוזר, אני עדיין ממש נהנת מזה.

לימודי ההאנגול

אני עדיין לומדת קוריאנית. כבר סיימתי את השלב הראשוני באתר שדרכו אני לומדת, ואני בשלב שבו אני טוחנת את כל החומר מחדש עד שאני אגיע למצב שאני יודעת אותו בעל פה במאה אחוז. ואז ממשיכים לשלב נוסף. חשבתי שזה יעבור לי, אבל זה רק מתעצם. וכשאני מאזינה לשירים בקוריאנית או רואה סדרות, הלב שלי מקפץ כשאני מצליחה לזהות ולפרש מילים!

לטוס לקוריאה זה עדיין משהו שאני מאוד רוצה, ואני מקווה שהרצון והחשק ישארו לפחות למשך השנה הקרובה בה אני מתכננת לחסוך שקל לשקל עד שיהיה לי סכום נאה לטיסה של חודש לפחות. 

היום אפילו אכלתי נודלס עם צ'ופסטיק (בפעם הראשונה! מעולם לא הייתי במסעדה אסייתית כלשהי, ולכן לא יצא לי לאכול עם צ'ופסטיק, וזה דווקא לא קשה כמו שחשבתי, והאצבעות שלי לא נתפסו).

אני מתגעגעת לקב"ה.

בקרוב אני מזדקנת בשנה נוספת. אני מקווה שאנשים לא יזכרו את זה ולא יאחלו לי מזל טוב. אני אמנם מאוד צעירה אבל הגיל מפחיד אותי, כי אני לא מתנהגת ולא ניראת בגילי, וגם לא מרגישה בגילי. כשאנשים שואלים אותי, אני אומרת להם שאני בת 20. אני לא מצליחה להביא את זה ל21. ואוטו זה 22. וזה כבר יהפוך לשקר די גס להקטין את עצמי בשנתיים (אבל כשאנשים שואלים בפליאה "מה 20? את ניראת 17, אני הכי מאושרת בעולם לכמה רגעים).

זה הכל

לילה טוב

אניונגהי צ'ומוסיו.

אני, ואני פשוט מאוהבת בסונגמין. המהמם מ2:05. כשאהיה בקוריאה אני אצוד אותו, ואבריח אותו לישראל. מוחעחע.