איזה כיף שיש לי חתול פוטוגני!

כמה שאני אוהבת אותם.

וול, מסתבר שלא נמאס לי לחפור על הדיאטה שלי.

לא עליתי בחגים, אני ממשיכה, ונראה שירדתי עוד טיפונת במשקל.

התגובות מהסביבה מאוד מעורבות.

לפני שבוע וקצת פגשתי את המשפחה המורחבת וכולם פירגנו והתלהבו, וביקשו עצות לדיאטה מוצלחת (שאין לי, אגב. אני לא דיאטנית, ומה שטוב לי לאו דווקא יהיה טוב לאחרים). אבל יש גם את אלה שיטענו "רזית יותר מדי". אני כבר למדתי להתעלם ולהתמקד רק בתגובות החיוביות.

אני כמעט 52. ממש קרובה אליו. כבר היה בוקר שנשקלתי והמשקל הראה 52 עגול.

בתחילת הדיאטה חשבתי שעד שאני אגיע ל52 הבטן שלי כבר תיהיה שטוחה, אבל מסתבר שיש לגוף שלי תוכניות משלו. הבטן העיקשת שלי נשארת בשלה ואני צריכה להמשיך להתמיד ולא להתייאש.

כשאני חושבת על זה הדיאטה שלי היא כבר מזמן לא דיאטה. היא דרך חיים. פשוט כך.

אני לא מצליחה לראות את עצמי מתעוררת בבוקר ולא עושה הליכה, אני לא מצליחה לראות את עצמי מתניידת בלי האופניים שלי (וממש לא מפריע לי שזה רבע שעה רכיבה לכל כיוון), ואני לא רואה את עצמי הולכת למסעדה ומזמינה רביולי ברוטב שמנת. זה כבר לא ממקום של הימנעות כמו ממקום שזה לא מושך אותי כמו בעבר (אבל קוריאנים מושכים אותי מאוד, אגב).

לאחרונה אני קונה בגדים הרבה יותר מבעבר. אני נהנת להיכנס לחנות, להעמיס בגדים במידות הקטנות יותר, ולמדוד. כן, גם אם הבגד לא יחמיא, זה לא יהיה נורא כמו פעם שהייתי יכולה לצאת עם דמעות מחדר ההלבשה רק כי הגוף שלי לא מוכן להיות פרופורציונלי.

אני לא מלאת ביטחון וגם לא מצליחה להקרין את זה. אני עדיין משדרת יחס לא נעים לבנים שמנסים להחמיא לי (בעיקר על השיער) כשהם פוגשים אותי ברחוב, אני עדיין לא מצליחה להסתכל על עצמי במראה ולחשוב "גאד! את מהממת!". אני יודעת שלא צריך להיות מושלמים בשביל זה, צריך רק לאהוב את עצמנו מספיק.

אני מנסה להשוות את עצמי לאמנים שאני מעריצה. האחרון שהתחלתי להעריץ זה זמר צעיר בשם אונקואנג שהוא חלק מלהקה (נו, אלה מתחילת הפוסט. הבלונדיני. כן! קוריאני בלונדיני).

כשאני חוקרת אותו אני רואה שהוא לא מושלם מבחינה חיצונית, אבל הוא מקרין כ"כ הרבה כריזמה וביטחון שכן הופכים אותו למושלם בעיני. 

ואז אני מנסה לחשוב שאם אני אצליח לשדר את אותו הביטון, אולי גם אנשים אחרים יחשבו עלי מה שאני חושבת על אונקואנג.

נכון שזה נשמע שיטחי ~ מראה זה לא מה שחשוב באמת. אבל אני צריכה את זה.

כן, בגיל 22 (נושקת ל23, איזה פחד) אני עדיין צריכה את החיזוקים החיצוניים האלה שבנות מחפשות בגיל 17.

אני בנאדם ששואף לשלמות בהכל, ולכן אני אמשיך את הדיאטה עד שאגיע לגוף המושלם בעיני. ואני אנסה להסתכל על עצמי כל יום במראה ולהחמיא לעצמי, ולנסות להאמין לאנשים שמחמיאים לי, ואולי אני אצליח להגיע למצב שבו אני גם אוכל לשדר החוצה כריזמה וביטחון.

ואז אבחר לראשות הממשלה!

וואו :)